נספח: ערכים מתחום הציונות

כאשר החלה ההתיישבות היהודית בארץ, החלה להיבנות תרבות חדשה. אנשי המפתח בספרות העברית, ובראשם יוסף חיים ברנר, טענו כי הספרות צריכה להתגייס גם היא אל תקומת הארץ ונכתבה ספרות מגויסת, ספרות אידאולוגית. שירים נכתבו על נופיה של הארץ, סיפורים קצרים שתיארו והאדירו את יופי הקיבוץ, אפילו ספרות ילדים בתחילת דרכה הייתה ספרות מגויסת מתוך המחשבה שהדור שגדל בארץ צריך להתחנך על ערכי הציונות.

דגַנְיָה א' היא קבוצת התיישבות הנמצאת בקצהו הדרומי של ים כנרת. בהיותה הקבוצה הראשונה, הייתה לאב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא כיום קיבוץ. דגניה נודעה כ"אם הקבוצות" ומאוחר יותר כ"אם הקבוצות והקיבוצים". מקור השם דגניה הוא בחמשת מיני הדגנים הגדלים בישראל.

לפני הקמתה של תל אביב הסתפקו יהודים בהקמת שכונות יהודיות שנבנו מחוץ לחומות יפו. עם עלייתו לארץ ישראל של עקיבא אריה ויס, חל שנוי בגישה זו. ויס, ששאף להגשים את חזונו של הרצל, החל בפעולות להקמת עיר עברית. שנת הקמתה הרשמית של השכונה, 1909, מציינת את השנה שבה הוגרלו המגרשים ונבנו הבתים הראשונים של מה שלימים תיוודע כעיר העברית העצמאית שנקראה תחילה "אחוזת בית" ובהמשך החליפה שמה לתל אביב. העיר נודעה גם בשמותיה וכינוייה מאז "תל אביב הקטנה", "העיר הלבנה", "עיר גנים".

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור. עיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית.

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים או ספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב מערכתית ולאומית. העברית לא הייתה לשון מתה לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך הוא יחיד במינו. הבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד.

ביצות הן דבר טבעי וחלק מן הנוף, אך הבעיה בריבוי ביצות היא שהן גורם למחלות וזיהומים. היתושים שהיו בארץ סביב הביצות היו מסוכנים מאוד, הפיצו קדחת מלריה קטלנית ומסוכנת והיו גורם מכשיל בתחום החקלאות. היהודים שעלו ארצה רכשו את הביצות מן הערבים במחיר זעום, מכיוון שהיו חסרות תועלת. תחילה שתלו עצי איקליפטוס, שתפקידם היה לשאוב את מי הביצות, אך פתרון זה לא צלח, כי העצים שאבו גם את מי התהום שהיו נחוצים. הפתרון שמצאה קק"ל היה ניקוז הביצות. המאבק על הביצות היה אחד המאבקים הקשים שידעה המדינה היהודית בדרך להקמתה.