נספח א': יונה קרמנצקי ובנימין זאב הרצל

יונה קרמנצקי נולד באודסה שבאוקראינה. זכה לחינוך מסורתי וכללי. לאחר סיום הגימנסיה פנה ללימודי הנדסת חשמל. ב-1878 היגר לווינה, בה גם סיים את חייו. בעיר וינה נחשף קרמנצקי לשני תחומי עיסוק חדשניים ושונים בתכלית זה מזה, אשר לשניהם התמסר באופן מוחלט כל ימיו: תעשיית החשמל וציונות.

 

במהרה, לאחר הגעתו של קרמנצקי לווינה, הפך לאחד מחלוצי תעשיית החשמל בבירה האוסטרו-הונגרית. בשנת 1880 הקים קרמנצקי מפעל לייצור נורות ומצברים אשר בין כתליו יוצרו נורות הלהט הראשונות באוסטריה. בשנת 1883, קרמנצקי, ששמו כבר הלך לפניו בתחום תעשיית החשמל הוינאית, נתבקש על ידי רודולף, נסיך הכתר האוסטרי, להצטרף לוועדת ההכנה של תערוכת חידושי החשמל שהתקיימה בווינה באותה שנה. בשנת 1884 הקים קרמנצקי בית חרושת גדול ממדים לייצור נורות תחת השם: "Kremenezky, Mayer & Co". בית החרושת הפך לאחד המובילים באירופה לייצור אמצעי תאורה שונים כגון נורות חג מולד, נורות נוי ונורות תעשייתיות. בשנת 1886 קיבל קרמנצקי רישיון להקמת תחנת הכוח הראשונה בעיר וינה. הארת הבירה האוסטרו-הונגרית הפכה את חברתו של קרמנצקי לשם דבר בכל רחבי האימפריה, דבר שהוביל, ב-1893, להקמת תחנות כוח נוספות גם בשטחן של הונגריה וקרואטיה. בראשית המאה העשרים, החל קרמנצקי לפעול בתעשיית האלחוט, בייצור המוני של מקלטי רדיו.

ב-1918, לאחר שפורקה האימפריה האוסטרו-הונגרית בסוף מלחמת העולם הראשונה, נותקה וינה משטחים רבים בהם פעלו תחנות כוח אשר שירתו את העיר. ביוזמתו של קרמנצקי, הורחב היקף ייצור החשמל והוקמו תחנות כוח חדשות במימונו. על תרומתו הרבה לווינה שלאחר המלחמה ו-50 שנות פעילות חלוצית בתחום החשמל, זכה קרמנצקי ב-8 בפברואר 1929 בתואר "אזרח כבוד" של וינה.

רעיונו של צבי הרמן שפירא להקמת קרן לרכישת אדמות והכשרתן בארץ ישראל הועלה לדיון במהלך הקונגרס הציוני הראשון (1897). ואולם, הרעיון לא יצא לפועל בגלל מותו הפתאומי של שפירא, שנה לאחר מכן. רעיון הקמת קק"ל קסם מאד לקרמנצקי אך הסוגיה נדחקה גם בקונגרסים הציוניים השני, השלישי והרביעי, ייתכן בשל העובדה שהרצל האמין שאדמות ארץ ישראל יתקבלו באמצעות צ'רטר מהסולטאן הטורקי ולא יהיה צורך לרוכשן באופן עצמאי. ואולם, במהלך הקונגרס הציוני החמישי (1901) הפציר קרמנצקי בצירי הקונגרס לאשר את הקמת קרן קיימת לישראל, תוך שהוא מגיש לנוכחים הצעה מפורטת ומגובשת להקמתה.

 

בהצבעה על אישור הקמת הקרן ספג קרמנצקי תבוסה לאחר שההצעה נדחתה ברוב של 81 צירים מול 54. לאור תוצאות ההצבעה פרץ קרמנצקי בבכי ופנה להרצל, שלא נכח בהצבעה, לתיקון המעוות. הרצל חזר אל אולם ההצבעה וקרא להצבעה חוזרת בתואנה כי נעשתה שגיאה בניהול ההצבעה. לפני ההצבעה השנייה נשא הרצל נאום נלהב בדבר חשיבות הקמת קרן קיימת לישראל אשר הוביל בסופו של דבר לאישור ההחלטה ועל הקמת הקרן.

עם אישור הקמת הקרן, מיהר קרמנצקי להיות הראשון התורם לנכסיה. בדבריו מול באי הקונגרס, הסביר קרמנצקי כי התרומה על סך 10 ליש"ט מוקדשת לזכרו של יוזם הקמת הקרן – פרופ' הרמן שפירא. לאחר מכן, הרצל תרם את התרומה השנייה ודוד וולפסון, עוזרו של הרצל, הכריז על התרומה השלישית. חודש לאחר אישור הקמת קק"ל, נבחר יונה קרמנצקי לעמוד בראשה כיו"ר ראשון, תפקיד אותו החזיק בין השנים 1902 ל-1907‏.

 

ד"ר מקס בודנהיימר, ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית, התייחס למקומו המשמעותי של קרמנצקי בהוצאת חזון הקמת קק"ל מהכוח אל הפועל:"לצד שפירא, מגיע ליוהאן קרמנצקי מוינה מקום של כבוד בהיסטוריה של קק"ל. כאחד העוזרים הנאמנים של הרצל בוועד הפועל המצומצם, הוא הקדיש עצמו למשימה, להעניק לחזון הדמיוני של שפירא מסד מציאותי".

קרמנצקי, בהיותו איש עסקים ממולח ורב ניסיון, הקדיש מזמנו להפיכת החזון הכלכלי-עסקי של קק"ל למציאות. הוא שאף לא להתערב בסוגיות הפוליטיות של ההסתדרות הציונית ולעסוק בהיבטים הביצועיים והכספיים של הקרן אותה הוביל. לדברי נכדו, ג'ון קרמנצקי, השקיע יונה קרמנצקי רבות מהונו הפרטי למימון פעילות קק"ל בשנותיה הראשונות.

 

במאי 1903, במכתב שכתב הרצל כתגובה לפניות בנושאי חלוקת קרקעות בארץ ישראל, הקצאת משאבים ובירוקרטיה בנקאית, הפנה את הפונים לקרמנצקי במילים אלו:"... אני מבקש ממך לנהל את ההתכתבות הנוספת בעניין זה עם ידידי קרמנצקי שהוא, כבא-כוחה של הקרן הקיימת, האדם אשר בידיו אפקיד את כל ענייני הקרקעות האלה, והוא האיש אשר יכול לעסוק ואף יעסוק בעניינים אלה…"

גם לאחר שסיים קרמנצקי את תפקידו כיו"ר קק"ל, לא פסק לתרום מזמנו, ובעיקר מכספו, למימוש מטרות התנועה הציונית. בשנת 1909 הוקמה חברת "הכשרת היישוב" כחברה להכשרת קרקעות להתיישבות בארץ-ישראל. הקמת החברה דרשה הון התחלתי רב אשר חלק ניכר ממנו שולם מכספם הפרטי של יונה קרמנצקי, פרופסור אוטו ורבורג והאנס (גדעון) היימן. לימים העיד עליו אוסישקין: "הוא [קרמנצקי] לעולם לא התעניין בשאלות רוחניות. כולו היה איש כלכלי וזה היה אצלו גם הבסיס העיקרי לשאיפות הרוחניות של תנועת האומה".

חוזה המדינה, אבי הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא נולד בשנת 1860 בבודפשט שבהונגריה והתחנך ברוח "ההשכלה" היהודית-גרמנית של זמנו. בשנת 1878 עבר עם משפחתו לווינה, ושם סיים לימודי משפטים. לאחר שנה אחת במקצוע המשפטים החל לעסוק בכתיבה. הוא פרסם סיפורים ומחזות וכמה מהם הוצגו באוסטריה ובגרמניה.

בשנת 1891 החל הרצל לשמש כתב של העיתון הווינאי, ,Neue Freie Presse, בפריס. כשהחריפה האנטישמיות בצרפת גברה התעניינותו בשאלת היהודים. עבודתו בסיקור עיתונאי של פרשת דרייפוס בשנים 1894–1895 הביאה אותו למסקנה שלבעיית היהודים יש פתרון אחד – יציאת היהודים מארצות מושבם וריכוזם בטריטוריה משלהם, שבה יוכלו לקיים ריבונות עצמאית. התנועה הציונית הקדימה את הרצל, שלא ידע על פעילות אגודות "חובבי ציון", שנוסדו ברוסיה בסוף המאה ה-19 ודגלו בעלייה לארץ ישראל ובהתיישבות בה.

באוגוסט 1897 כינס הרצל בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון – האספה הלאומית של העם היהודי החפץ בתחייתו. בקונגרס זה אושרה תוכנית באזל, שלפיה מטרת הציונות היא "להקים בית לאומי עבור העם היהודי בארץ-ישראל, שיהיה מובטח על בסיס משפט העמים", והוקמה ההסתדרות הציונית. הרצל ניהל את דיוני הקונגרס ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית. בכהונה זו שימש עד מותו.

מאז באזל ואילך חתר הרצל בהתמדה להשגתן של שתי מטרות עיקריות: הקמת מולדת לעם היהודי בארץ-ישראל בהסכמת המעצמות, שתושג באמצעות משא-ומתן דיפלומטי, כפי שנקבע בתוכנית באזל, וחיזוקה ופיתוחה של ההסתדרות הציונית עד שתהיה מסוגלת להיות גורם בעל משקל במשא ומתן המדיני ולעמוד בראש מפעל ההתיישבות בבוא היום.
בשנים 1897–1901 פעל הרצל להקמת מוסדות שיסייעו בהקמת התכנית הציונית. ביוזמתו הוקם בנק אוצר התיישבות היהודים, שנועד להיות הבסיס למשא ומתן כספי עם השלטון העות'מאני, שכן תכניתו הייתה לשלם תמורת הזיכיון להתיישב בארץ ישראל. ואולם הבנק הצליח לגייס הון קטן בלבד, בשל התנגדותם של בעלי הבנקים היהודיים הגדולים באירופה לציונות המדינית. ביוזמתו של הרצל הוקמה גם הקרן הקיימת לישראל.

באוגוסט 1903, בקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבאזל, הציג הרצל את הודעתה של ממשלת בריטניה בדבר הסכמתה העקרונית להקמת מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית תחת שלטונו של מושל יהודי ובהנהלתה העליונה של בריטניה. הוא הודיע במפורש שאין הצעה זו באה לשנות דבר בעניין המטרה הסופית של הציונות – התיישבות בארץ-ישראל – ואף-על-פי-כן עוררה התכנית תסיסה והתנגדות נמרצת בקונגרס, בייחוד בקרב הצירים מרוסיה, שראו בכך בגידה בארץ ישראל. כשהוחלט, למרות התנגדותם, לקדם את נושא ההתיישבות באפריקה המזרחית, עזבו המתנגדים את אולם הקונגרס. בשיחה עם הצירים שפרשו הצהיר הרצל לפניהם שלא הפסיק אף לרגע אחד את מאמציו להשגתה של ארץ-ישראל, והיא הייתה ותהיה לעולם מטרתה של הציונות, וכך עלה בידו למנוע את פילוגה של התנועה. בישיבת הסיום של הקונגרס הצהיר בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני."

ואולם השתדלויותיו של הרצל בעניין ארץ ישראל לא הביאו לתוצאות ממשיות. בתחילת נובמבר 1903 נתכנסו בחרקוב חברי הוועד הפועל הציוני מרוסיה כדי לדרוש מהרצל התחייבות בכתב על הסתלקותו מתכנית אוגנדה ומכל הצעה להתיישב מחוץ לארץ ישראל. הרצל סירב לקבל את שליחיהם. לאחר חודשים של מאבק קשה ופולמוס חריף בעיתונות הציונית ובאספות עם, החליט הרצל לכנס את הוועד הפועל הציוני הגדול לשם בירור המחלוקת. הכינוס התנהל בווינה באפריל 1904. בדיונים הסוערים הצהיר הרצל לפני חברי הוועד הפועל שהוא מוסיף לשמור אמונים לארץ-ישראל, והצליח להרגיע את האופוזיציה ולשמור על אחדותה של ההסתדרות הציונית.

ועידת התפייסות זו הייתה מפעלו הגדול האחרון של הרצל למען התנועה הציונית. מלחמותיו הקשות ועבודתו המאומצת למען הציונות החלישו את לבו. הרצל נפטר בשנת 1904 באוסטריה.

בזכות פעילותו של הרצל קיבל העם היהודי הכרה כאומה בין האומות ונפתחה לפניו תקופה חדשה. הרצל הפך את התנועה הציונית לתנועה עולמית, וההסתדרות הציונית הקנתה לה דמות של ארגון מדיני המייצג את העם היהודי. מכאן הוליכה הדרך להצהרת בלפור בשנת 1917 ולייסודה של מדינת ישראל.

בצוואתו ביקש הרצל להיקבר ליד אביו בווינה, עד שהעם היהודי יעביר את עצמותיו לארץ ישראל. באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו לירושלים ונטמנו בהר הרצל, לפי חוק העלאת עצמותיו של הרצל, התש"ט-1949.