בח'ירבת אל-חפור לא נערכו חפירות ארכיאולוגיות ובשטח נראים רק גלי אבנים ובורות מים. במקום הזה, כמה צעדים מהכניסה למחצבת ורד, נטעו יערני קק"ל לפני עשרות שנים יער של אורנים וברושים. ביניהם צומחים פה ושם אלוני תבור בעלי גזעים מרשימים, מהגדולים והיפים בארצנו. כתוספת, יש גם כמה עצי חרוב קשישים. יפה עשו היערנים שהותירו את עצי אלון התבור האלה על עומדם. ראשית, הם שימרו כמה מהעצים היפים בארצנו. שנית, הם מילטו את עצמם מצרה גדולה. בעבר, לפני עידן המכונית, העניקו העצים האלה מחסה למי ששירך את דרכו בוואדי עארה, או בדרך הישנה שעלתה לברטעה ולקפין. כך, מכל מקום, זכר חמד ג'מיל קבהה אבו נשד, מזקני הכפר הסמוך אום אל קוטוף. סלם אחמד הרשה אבו ווג'י, שהיה שומר יערות בקק"ל, מספר שעצי האלון בח'ירבת עבאס נקראים שג'ראת אל-פקיר (עצי האביונים הקדושים). בעצים אלה נקשרו אמונות בדבר סגולות מרפא שבהם ניחנו. תושבי הסביבה נהגו לקחת עפר מתחת לעצים אלה ולשרוף אותו. התוצר שימש תרופה עממית נגד כלבת, מחלה שבעבר הייתה חשוכת מרפא.
בדרך כלל עצים קדושים שואבים את קדושתם מאנשי מופת שבצד קברם הם צומחים. אבל לעתים נגזרת קדושתם של עצים מהמסורות שבקרבם חיים שדים. באלוני התבור של ח'ירבת חפור, כך האמינו תושבי הסביבה, חיים שדים. לא סתם שדים רכרוכיים, אלא שדים מסוכנים ממש. לפיכך, אוי לו לפוגע בעצים אלה. השדים המסתתרים בהם יתנפלו על הפוגע בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכם ויכלו בו את זעמם.