עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן (הצלה) וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהשַׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָםמָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁיםוְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּיםוּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִיםוּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים...עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.ברכת "על הנסים" היא תפילת הודיה שמשתלבת בברכת המזון ובתפילת שמונה עשרה, בהתייחסות לאזכור הנס ההיסטורי.
הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום.אנו רגילים לייחס את מושג הגבורה לצבאיות, מסיבה מובנה: מהלוחם נדרשת הסכמה למפרע להקרבה מקסימלית, לקרבן חיים. אך אין זו הדרך היחידה...הגבורה, שהיא הקרבה, אינה אכזרית ביסודה. היא אינה מתאכזרת. זו היא הצורה הנעלה ביותר של השירות. ביסודה היא אהבת הזולת.הגבורה – היא תכונה אנושית חיובית. אין גבורה בלי מטרה הומאנית ובלי הומאניות, כי עיקרה חיוב החיים, החיים על כל גילוייהם הטובים.ההקרבה איננה התבטלות. אין היא מבקשת את טשטוש עצמיותו של האיש. רק אדם שיש לו הרבה, יכול לתת הרבה, והאישיות הדלה אין בה כל טובה לכלל.מתוך: שבילי גבורה/מסביב למדורה, פורסם בשנת 1946
הכוהנים לא התבססו על הנס כשהדליקו את מנורת המקדש. אדרבה, הם הדליקוה כחלק בלתי נפרד של עשייה ארצית, בכל האמצעים שעמדו לרשותם, וכהמשך ישיר של המאמץ המלחמתי. אף שידעו שהשמן שבידיהם מספיק ליום אחד בלבד, וניתן היה לחשוב שעליהם לוותר ולחכות שיימצא או יובא די שמן טהור, הם עשו מעשה במעט שבידיהם כמיטב יכולתם האנושית המצופה. הם ודאי לא ציפו לנס ולא הסתמכו עליו. הנס שאירע, יהא טיבו אשר יהא, הוא במידה רבה בעצם המעשה והיוזמה האנושית. בנכונות להתחיל בקטן, במעט שמן ובמעט אור, ולקוות שיימצאו עוד פתרונות בהמשך. בדיוק כפי שיצאו למלחמה כנגד כל הסיכויים, והאמינו שמה שבידיהם, עליהם לעשות. אנחנו יודעים שהמעט הזה הוכיח עצמו כנגד כל הסיכויים...נראה לי שחז"ל לא ראו הבדל גדול בין שני ה"נסים". שניהם היו בעיניהם ביטוי של אותה אמונה עצמה, שעל האדם לעשות את מה שבידיו, אם מעט ואם הרבה. מבחינה זו, סיפור חנוכה דווקא בגרסתו היהודית הוא סיפור מופלא של אמונה באדם לא פחות מאשר אמונה באל. המשותף לשתיהן, אי הנכונות להיכנע לטבע ולמציאות. לחוקי הטבע, ההיסטוריים או הפיזיקליים. בניגוד לסיפור הטבעי של חג האורים, חנוכה הוא חג שמציג לצד כוח ושמחת הטבע את כוחו של הנס, כוחה של גבורת הרוח והרוחניות, את כוחה של היכולת לחרוג ולהתנוסס גבוה מעל לשגרת הטבע וכבלי המציאות האפרורית. לצאת כנגד הרבים (גם כנגד רוב הסיכויים) ולהדליק נר קטן. ונר קטן שמודלק באמונה ברוח עשוי להפוך לאור גדול.
מתוך כתבה לחנוכה מאת מרים הולצמן שפורסמה באתר החדשות "דבר העובדים בארץ ישראל" ב-15.12.2017