הסיפור "האורן הבודד" מקפיא תמונה תמימה ומקסימה – תמונת הייעור כפי שנראתה בשנות ה-60-50 של המאה העשרים. הוא מבטא רצון לייער ולכסות כל הר קירח ביער צפוף ו"להפריח את השממה". חשוב להבין שמאז כתיבת הסיפור חלה התפתחות בגישתה של קק"ל לניהול היערות והשטחים הפתוחים והיא השתנתה באופן ניכר: כיום קק"ל אינה נוטעת אורנים על כל הר קירח. היא משתדלת לטעת יערות מגוונים, להתערב בטבע רק במקומות הנדרשים, בצורה נכונה ומושכלת, ולבחור מיני עצים המתאימים לסביבה הטבעית של ישראל.
החלוצים שהגיעו לארץ בתחילת המאה ה-20 מצאו את רובה סחופת שמש וחשופה. אחת הפעולות הראשונות של קק"ל הייתה נטיעת עצים במסגרת "מפעל הייעור". הנטיעות נעשו הן מתוך הצורך להפגין בעלות על קרקעות שנרכשו, הן מתוך ההכרה ביתרונות הרבים של העץ (מקור לפרי למאכל, מקור לצל, לאוויר נקי, ליופי, לשלווה ועוד) והן מתוך הרגל, שכן הארצות שמהן הגיעו החלוצים היו ברוכות בעצים וביערות.
בעשורים האחרונים, עם ההכרה הגוברת של האדם ביחסי הגומלין המורכבים המתקיימים בינו ובין מעשיו לבין הסביבה והטבע, התפתחה בקק"ל גישה אחרת, המשלבת בין צורכי האדם לבין הצורך להבטיח את המשך קיומם של המערכות האקולוגיות הטבעיות והמגוון הביולוגי היוצר אותן.
כיום מבינים שגם לשטח עם צמחייה נמוכה או ללא צמחייה כלל יש ערך אקולוגי. ולכן קק"ל בוחרת באילו שטחים לטעת עצים ואילו שטחים להשאיר כפי שהם, על פי ייעודי שטח ותוכניות אב הנקבעות מראש.
לקריאה נוספת:
מסמך תורת ניהול היער של קק"ל»