הרצל: לפעמים חזונות מתגשמים

"הרוצים אתם שנתחיל את פעולת קרן קימת תכף ומיד או לא?", "כן", ענה הקהל בהתלהבות, ובנימין זאב הרצל, בקסמו הרב, הצליח להעביר את הצירים בקונגרס הציוני החמישי לצדו, וההצעה על הקרן הלאומית עלתה שוב להצבעה והפעם גם התקבלה, ברוב קולות, וקרן קימת הוקמה.

בנימין זאב הרצל נולד בעיר בודפשט שבהונגריה ב-2 במאי 1860 למשפחה אמידה מן המעמד הבינוני. הוריו של הרצל, יעקב הרצל (סוחר ובנקאי) וז'אנט (לאנה) דיאמנט, שמרו בביתם על מסורת ישראל והשתייכו לזרם היהודי-ליברלי וחינכו את ילדיהם (בנימין ואחותו הגדולה, פאולינה) על פי ערכי תנועת ההשכלה.

ב-1868, כשהיה בן שמונה, החל הרצל ללמוד בבית ספר יהודי ולאחר מכן עבר לגימנסיה עירונית ריאלית. אך ההתייחסות בגימנסיה ליהודים הייתה עוינת, והוא עזב, ועבר לגימנסיה אוונגלית, שבה סיים את לימודיו התיכוניים ב-1875. בשנת 1878 נפטרה פאולינה אחותו ומשפחת הרצל עברה להתגורר בווינה.

הרצל הצטרף לפקולטה למשפטים באוניברסיטת וינה ושש שנים מאוחר יותר קיבל תואר דוקטור למשפטים. בתקופת לימודיו באוניברסיטה היה הרצל חבר באגודת הסטודנטים, שם נתקל בגילויי אנטישמיות, ופרש מן האגודה. הרצל נחשף יותר ויותר לבעיה היהודית, וכשסיים את לימודיו אף הבין מתוך רמיזות שניתנו לו שבשל יהדותו סיכוייו להתקדם בדרג המשפטי קלושים.

בזמן לימודיו בווינה החל הרצל לכתוב סיפורים, מערכונים ומחזות, אשר כמה מהם הוצגו בגרמניה ובאוסטריה (בין מחזותיו החשובים: "הגטו החדש", שנכתב ב-1894, והסיפור "סולון בלודיה", שעובד למחזה ב-1904).
בשנת 1889 נשא הרצל לאישה את יוליה נשאואר, ונולדו להם שלושה ילדים: פאולינה, האנס וטרודה, שלושתם סיימו את חייהם באופן טרגי:
הבכורה, פאולינה, נפטרה בגיל 40 בעקבות נטילת מנת יתר של משככי כאבים. הבן, האנס, התאבד כשבוע לאחר ששמע על מותה של אחותו. טרודה, בתו הצעירה של הרצל, נישאה לריכרד נוימן, ולבני הזוג נולד בן, סטפן תאודור, נכדו היחיד של הרצל. טרודה וריכרד נספו בשואה, ואילו בנם, לאחר שהגיעה אליו הידיעה על מות הוריו, התאבד בקפיצה מגשר בוושינגטון.

מודעותו של הרצל לאנטישמיות ולבעיה היהודית הלכה והעמיקה ככל שנחשף לפגיעותם של היהודים באירופה נוכח השנאה אליהם. בשנת 1891 הגיע לפריז ככתב העיתון הוינאי "נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה". אחד הרעיונות שעליהם חשב היה עידוד הצעירים להתנצר, אולם הוא נטש את הרעיון הזה עד מהרה, בין השאר, על רקע משפט דרייפוס שאותו סיקר בהרחבה. דרייפוס היה קצין יהודי בצבא הצרפתי שנתפרה לו עלילה של בגידה. במהלך המשפט היה הרצל עד לעמידתו הגאה של דרייפוס מול ההמון שצעק לו "יודאס! בוגד!" בעת שהוסרו דרגותיו, ודרייפוס ענה: "אני אוסר עליכם לגדף אותי!"

נוכח המצב באירופה הגיע הרצל למסקנה שיש לנתק את היהודים מאירופה ולמצוא להם טריטוריה משלהם.

הרצל מתחיל בפנייה לברון הירש ולברון רוטשילד, שני עשירים יהודים, ומבקש מהם תמיכה בתכניתו להקים מדינה שאליה יגיעו המוני היהודים מאירופה. אולם הוא לא מצליח לקדם את תכניתו דרך הברונים, ומחליט לפנות אל הציבור היהודי.

ספרו של הרצל "מדינת היהודים" מתפרסם בפברואר 1896. בספר קורא הרצל לפתור את "צרת היהודים" על ידי ריכוזם במדינה עצמאית משלהם, ומדגיש כי יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי למדינה משלו – שתי האפשרויות שהוא מעלה: ישראל וארגנטינה. הרצל מעדיף את ישראל, ומאותה שנה הוא מתחיל להתדיין עם שליטי הארץ באותה תקופה – העותמאנים – במטרה לקדם השגת זיכיון או צ'רטר לשליטה על שטחים בארץ ישראל.

הספר "מדינת היהודים" היה למעשה בסיס לזרם הציונות המדינית. אנשי הציונות המדינית תמכו בהשגת הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל לפני שמתחילים להתיישב בה. לדידם, העלייה לארץ ישראל צריכה להתחיל רק אחרי השגת הסדר מדיני שמבטיח את זכויות היהודים על הארץ.

הקונגרס הציוני הראשון התקיים בשנת 1897 בבאזל, שם גם הקים הרצל את התנועה הציונית. את המשפט המפורסם "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" כתב הרצל בעקבות הקונגרס הזה. הרצל זכה לכנס ולנהל חמישה קונגרסים נוספים לפני שנפטר. בקונגרס החמישי, בשנת 1901, הוקמה קק"ל, וכך מספר שלמה שבא את סיפור הקמתה:

היה זה ביום הרביעי לקונגרס הציוני החמישי, שנערך בעיר באזל בשוויץ. כל אותו יום היו צירי הקונגרס עסוקים בדיון על ההצעה להכריז על הקמת קרן לאומית לרכישת אדמות בארץ ישראל, רעיון שהעלה כבר בקונגרס הראשון פרופ' שפירא.

למרות שהקונגרס קיבל אז את ההצעה בהתלהבות, והרעיון כבש לבבות, הביצוע הממשי שלה נדחה מקונגרס לקונגרס, ואפילו הרצל לא עשה כל אותו זמן לאישור ממש של ההצעה. הרצל היה בטוח שיצליח להשיג בקרוב את הצ'ארטר-זיכיון מידי התורכים כדי להקים את המדינה היהודית, ואז, עם תחילת ההגירה הגדולה לארץ ישראל, תוקם גם הקרן הלאומית שתרכוש אדמה להתיישבות. אבל עברו חמש שנים מאז נוסדה התנועה ציונית, הרצל נפגש עם הסולטאן ומקורביו, עם מלכים ורוזנים ושרים בכל רחבי אירופה, ודן עמם על רעיונו ועל ביצועו, והנה כבר מתכנס הקונגרס החמישי, והצ'ארטר עדיין רחוק.

ובאותו יום העלה מקס בודנהיימר הצעה לדחיית ההצבעה על ייסודה של קרן לאומית, והיא התקבלה ברוב של 81 קולות נגד 54. הרצל היה עסוק בעניינים שונים הקשורים לקונגרס ולא נמצא באולם בשעת ההצבעה, ומישהו בא אליו במרוצה ומסר לו על ההחלטה לדחיית הקמת הקרן. הפעם הרצל נפגע: ארבעה קונגרסים דנו על הקרן ודחו את הקמתה, עכשיו הגיעה השעה שהרעיון יקרום עור וגידים.

הרצל מיהר לאולם, ובתואנה כי נעשתה שגיאה בניהול ההצבעה, הוא תבע לערוך הצבעה מחדש, ולפני כן נשא נאום נלהב ותבע את אישור הקרן הלאומית לרכישת אדמות בארץ ישראל, והכריז כי "אין אנו רוצים, לאחר שהשתדלנו במשך שנים להקים את קרן קימת, להתפזר שוב בלא ליצור את המפעל... הרוצים אתם שנתחיל את פעולת קרן קימת תכף ומיד, או לא?" והקהל ענה בהתלהבות: "כן!" והרצל המשיך והלהיב את הצירים ואמר: "ברשותכם להחליט לדחות את הקמת הקרן לעוד שנתיים או לימות המשיח", והקהל ענה ב"לא" אדיר, והרצל בקסמו הרב הצליח להעביר את הצירים לצדו ושנית הועלתה להצבעה ההצעה על הקרן הלאומית הקובעת כי "הקרן היא רכוש העם היהודי כולו" ומכריזה על מטרה ראשונה: איסוף 200 אלף לי"ש, וההצעה התקבלה פה אחד, להוציא את מקס בודנהיימר העקשן.

קצת לפני כן, בשנת 1898, נסע הרצל לארץ ישראל. מטרת הביקור הייתה פגישה עם הקיסר וילהלם ה-2, שליט גרמניה, שהגיע לביקור בארץ. לאכזבתו, הבין הרצל כי הקיסר לא יעניק חסות להתיישבות יהודית בארץ ישראל, ופנה לסולטאן התורכי. גם כאן קיבל תשובה שלילית, והוא החל לחפש טריטוריות אחרות, בין השאר, עלו קפריסין, אל-עריש בסיני, ולבסוף אוגנדה.

כשחזר הרצל מביקורו בארץ ישראל כתב את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", שבו כתב על תמיכתו בשוויון זכויות לערביי ארץ ישראל במדינת היהודים. היה זה טרום עלייתה של התנועה הלאומית הערבית. בספר הזה כתב הרצל: "חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם - חלום היא. [...] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות" .

את "תכנית אוגנדה" העלה הרצל בקונגרס הציוני השישי. הייתה זו הצעה שקיבל מהבריטים לשטח של 13,000 קמ"ר באזור שכונה אוגנדה, אך למעשה נמצא ליד ניירובי, קניה, של היום. ההצעה עוררה התנגדות רבה והתפתח "פולמוס אוגנדה" – המתנגדים לה טענו שבכך שיסכימו להתיישב באפריקה, יוותרו, למעשה, על האפשרות לקבל את ארץ ישראל. בסופו של דבר התקבלה ההצעה בהצבעה, אך משלחת שהגיע למקום כדי לבודקו מצאה שאינו ראוי להתיישבות וההצעה ירדה מסדר היום. יש האומרים שפולמוס אוגנדה היה אחת הסיבות להרעה במצבו הבריאותי של הרצל.

ב-3 ביולי 1904 נפטר הרצל, בגיל 44. בצוואתו ביקש שארונו וארונו של אביו ובני משפחתו הקרובים ביותר – אמו וילדיו – יועלו לישראל לאחר הקמתה וייטמנו באדמתה. בשנת 1949 הצוואה מומשה חלקית: עצמותיו של הרצל, אחותו והוריו הובאו לארץ ונקברו בהר הרצל.

לקריאה נוספת

כשהיה הרצל על ערש דווי דיבר על עתידה של מדינת היהודים, והוא אמר לאנשים שסבבו אותו: "בני עמי אנשים טובים ומצוינים הם. הם יראו את הארץ וירכשוה ... "

עם השנים התפתחה קק"ל וגדלה, תוך שהיא מגשימה את החלום הציוני של הרצל – רכישת קרקעות ליישובים יהודיים, ייעור הארץ ופיתוח החקלאות. בספרו אלטנוילנד סיפר הרצל על ביקורו בארץ ישראל: "נסעתי לכאן היום עם שני אורחים והייתי גאה להראות להם את ההישגים הנפלאים שלנו; את שדות השעורה הפורחים שלנו, את כרי המרעה שלנו, את המשתלות שלנו, את הגינות הירוקות, הבתים היפים, בעלי החיים והמכונות שלנו… ואם מישהו ישאל אותי מי ברא את כל אלה כמבטה קסם, אענה לו בדיוק כמו מנדל: אנחנו, אנחנו, אנחנו".

קק”ל פועלת לסייע בשמירה על מקורות המים ובפיתוח מאגרי מים לטובת התושבים והטבע בישראל. היא עוסקת בשיקום נחלי ישראל ושמורות טבע מבוססות מים כגון עמק החולה, מסייעת להקמת תחנות מחקר ופיתוח חקלאי ברחבי הארץ, ומממנת אותן.

וגם אל ייעור הארץ התייחס הרצל בחזונו הציוני בספר "אלטנוילד". "… שום דבר לא יקר מרווחת התושבים. העצים שניטעו כאן עתידים להשתלם לנו בדורות הבאים", כתב, "... הכספים הדרושים לשם כך גויסו בהתחלה באמצעות אגודת העצים הלאומית, שאספה כספים בכל העולם. התורמים, בני העם היהודי שישב עדיין בגולה, דאגו כבר אז לעצים שיוכלו לשבת בצלם בעתיד".

ואכן, היערות והפארקים לא היו קיימים כאן מאז ומעולם. ראשוני המתיישבים היהודים, שהגיעו לארץ ישראל בשלהי המאה הקודמת, מצאו כאן ארץ שוממה ללא צל. קק"ל, שנוסדה במטרה לרכוש קרקעות בארץ ישראל בשם העם היהודי ובעבורו, יזמה נטיעת עצי זית על אדמות שרכשה בבן שמן ובחולדה. המחשבה מאחורי יוזמה זו הייתה לטעת עצים הנותנים פרי ומצטיינים בחיוניותם. פעילות זו מציינת את ראשית מפעל הייעור של קק"ל, מפעל הנמשך עד עצם היום הזה.

בעבר, נטיעת היערות באה לענות על צרכים מידיים, כמו הגנה על שטחי קרקע נרחבים ושימור הקרקע. כיום, ליערות תפקידים נוספים, למשל שיפור איכות הסביבה, "ריאות ירוקות", סיפוק צורכי נופש ובילוי.

אידיאל הציונות כערך בפני עצמו העסיק את הרצל לא מעט. "... אנחנו מאמינים שאידיאל נושא עימו יתרונות גדולים ומועילים ביותר לקהילה של בני אדם, ואף נאמר בגלוי שחברה לא יכולה להתקיים בלעדיו" , כתב בספרו "אלטנוילנד". "האידיאל הוא שמוביל אותה. גם את האמת הזאת לא גילינו, היא עתיקה כימי העולם. כשם שהלחם והמים חיוניים ליחיד, כך האידיאל חיוני לחברה. הציונות שלנו שהביאה אותנו לכאן, ועתידה להעלות אותנו לפסגות תרבות חדשות ולא מוכרות, היא אידיאל אינסופי".

במלאת 111 שנים לקק"ל, סקר יו"ר קק"ל, מר אפי שטנצלר, את פעילות הארגון מיום היווסדו ואמר: "השגנו את המטרה הראשונה, ויש לנו מדינה. עכשיו נשאלת השאלה איך אנחנו שומרים עליה ועל הזהות שלה. המשימה הניצבת בפני הדור הזה היא לעצב את דמותו של העם היהודי בארצו ובמולדתו. אם לא נדע לעשות את החיבור הזה, נאבד את כל מה שהשגנו". היו"ר הגדיר את קק"ל כ"ארגון המסתכל אל האופק, אבל מכבד את ירושת העבר. ארגון היונק משורשי ההיסטוריה, אבל פועל למען הדורות הבאים. מטרתנו לחנך לאהבת הארץ, להגביר את המודעות לסביבה, לפתח מנהיגות צעירה ולהדק את הקשר עם התפוצות. זוהי הציונות העכשווית, וביחד נקדם את המטרות הללו".

עוד אישים בקק"ל:

יוסף ויץ | מנחם אוסישקין | יהושע חנקין | פרופ' צבי הרמן שפירא | יונה קרמנצקי | בנימין זאב הרצל