בטבעת זו

ברוש קשיש בהרי כרתים. בהרים אלה נמצאו ברושים בני יותר מ-800 שנה
מה באמת מספרות לנו הטבעות שבגזעי העצים...
כולנו שמענו על הטבעות השנתיות בגזע העץ שבעזרתן יכולים בוטנאים לקבוע את גיל העץ. שני דברים יש לנו להקדים ולומר על כך: ראשית כול מדובר במשימה לא כל כך פשוטה, ושנית כול מתברר שבאמצעות אותן טבעות אפשר לתארך אירועים ארכיאולוגיים. לפעמים, בעניין הזה, לעצים יש מה לומר לחרסים...

"בן כמה העץ הזה?" השאלה הזו חוזרת שוב ושוב כשבני אנוש ניצבים מול עץ גדול וקשיש. מדריך ראוי לשמו יגזים היטב בעניין, ובמקרה כזה מחייבים כללי הנימוס את השומע להגיב בקריאת התפעלות מרשימה.
בני אדם נוטים להגזים בהערכת גילם של עצים. לזכותו של המנהג הזה עומדים שני דברים: האחד, עצים אכן מאריכים ימים יותר מכל יצור אחר על פני האדמה; והשני – שום נזק ממשי לא נגרם לבריאותו של איש מהצהרה שגילו של עץ זית בעל גזע מסוקס הוא אלפיים שנה.
אכן, יש עצים שזכו להגיע לגילים מופלגים. העץ הזקן ביותר בעולם, שגילו נמדד על ידי אנשי מדע, שוכן בהרים הלבנים (White Mountains) שבקליפורניה. המתושלח הזה, כך קוראים בצדק לאורן הזה, חי ונושם כבר יותר מ־4,700 שנה. לידו צומחים כמה זאטוטים בני יותר מ־3,000 שנה. איך הם עושים את זה?

בזכות הגזע

עצים יכולים להגיע לגיל נכבד בזכות המצאה מופלאה שהמציאו: הגזע. ליתר דיוק, בזכות שכבה של תאים המסודרת במעגל בתוך הגזע ומכונה קמביום. שכבת הקמביום מצמיחה דרך קבע רקמות חדשות בחלק הפנימי ובחלק החיצוני שלה. התאים הנוצרים בחלקו החיצוני של הקמביום הופכים לצינורות שיפה – צינורות המובילים לכל חלקי העץ מזון שנוצר בתהליך הפוטוסינתזה בעלים. כשתאים אלה מתים, הם נעשים לחלק מקליפת העץ.
התאים שנוצרים בחלק הפנימי של הקמביום הופכים לצינורות עצה, שתפקידם להעלות מים ומינרלים מהשורשים לעלים. צינורות העצה מצטברים בחלק הקשה והפנימי של הגזע והם מגדילים בהתמדה את קוטרו, בונים את "שלד הגזע" ומעניקים לו את חוזקו. כלומר, צינורות העצה ממלאים תפקיד חשוב גם אחרי מותם. תיאורטית, עץ יכול להמשיך ולחיות כך לנצח. זה לא קורה מפני שתמיד יש צרות כגון שריפות, מכות גרזן, סופות חזקות, מזיקים ומחלות.
'הפטריארך' שבקליפורינה, אחד העצים הקשישים בעולם.
בעונת הצימוח (אצלנו בחורף) נוצרים צינורות עצה רחבים ובעלי דופן דק היוצרים פס בהיר בגזע. לקראת הקיץ והפסקת הצימוח נוצרים צינורות בעלי דפנות עבים היוצרים פס כהה. פס בהיר אחד ופס כהה אחד, יחדיו, מסמנים צמיחה של שנה אחת. אפשר, אם כך, לספור את הטבעות בחתך רוחב של הגזע ולקבוע כך את גיל העץ.

נשאלת השאלה אם בעידננו הטכנולוגי אין שיטות מתוחכמות יותר לקבוע גיל של עץ מאשר לספור את הטבעות בגזעו. הרי בימינו אפשר לזהות גיל של חומר אורגני מת על פי שיעור האיזוטופ פחמן 14 שבקרבו. למה לחתוך עצים ולספור טבעות? לשאלה הזו יש שתי תשובות: קודם כול הבדיקה של פחמן 14 אינה מדויקת, ומלבד זאת, היא איננה מתעדת את תולדותיו של העץ, שנה אחר שנה, כפי שעושות הטבעות השנתיות.

הטבעות השנתיות של העצים הן ארכיון של אקלים. בחינת הטבעות מאפשרת לדלות מגזע העץ מידע היסטורי על השינויים האקלימיים שהתרחשו במשך חייו. טבעות שנתיות רחבות מעידות על שנים גשומות וטבעות שנתיות צרות מעידות על שנים שחונות. ריכוז איזוטופים מסוימים של חמצן שנכלאו בגזע מלמד על הטמפרטורה ששררה באותן שנים. והדבר החשוב ביותר לענייננו: מעבודתו של פרופ' סְטוּרט מנינג (Sturt W. Manning), מנהל המעבדה לדנדרוכרונולוגיה של המזרח התיכון והאזור האגאי באוניברסיטת קורנל שבארצות הברית, למדנו שבאמצעות המידע הגלום בגזעי עצים אפשר לתארך את המועד המדויק של אירועים היסטוריים שהתרחשו לפני אלפי שנים. המידע המסווג הזה אצור בטבעות השנתיות.

תיקון קטנטן לספרי הלימוד

המדע שעוסק בהשוואת טבעות שנתיות בגזעי עצים לשם תארוך של אירועים ושינויי אקלים מהעבר נקרא דנדוכרונולוגיה (מיוונית: דנדרון=עץ, כרונוס=זמן). לכאורה ספירת טבעות שנתיות בגזע עץ היא משימה טכנית פשוטה, אך בעולם האמיתי זה לא ממש כך.

ראשית כול לא כל העצים מייצרים טבעות שנתיות שאפשר לפענח. אמנם בספרים למדנו שבאקלים המתאפיין בחורף לח ובקיץ יבש עצים מייצרים טבעות צמיחה בחפץ לב, אבל נראה שכמה מהם לא קראו את הספרים. קשה מאוד לקרוא את הטבעות השנתיות של עצים ירוקי-עד. עץ זית קשיש בעל גזע מעוקם ומפותל הוא אסון ממש מבחינה זאת.

בספרי הלימוד שלנו כתוב גם שעצים טרופיים אינם מייצרים טבעות כלל, משום שקצב הגידול שלהם אינו משתנה במשך השנה. זה נכון בדרך כלל, אך לא תמיד. יש עצים טרופיים, בעיקר באינדונזיה, המייצרים טבעות שנתיות שאפשר לקרוא. המידע המפתיע הזה נודע לנו מפרופ' מנינג, לאחר שהצטרפנו אליו ליום שדה שערך בישראל. גילינו עוד כמה עובדות מפתיעות: הוא מעדיף לבדוק טבעות שנתיות בעצים מחטניים, בעיקר מיני אורן, ברוש, ארז וערער. עצים שאינם נשירים הוא אינו בודק כלל. גם כמה מהמינים הנשירים, כגון אלה אטלנטית, מסתירים בגזעיהם מידע קשה לפענוח.

עוד דבר שמסבך את חייהם של הדנדוכרונולוגים הוא הרצון שלהם לא לפגוע בעצים. לכרות גזע של עץ כדי לספור את הטבעות השנתיות שלו זה בערך כמו לשרוף גפרור כדי לראות אם הוא מסוגל להידלק. לכן הבוטנאים פיתחו שיטה הרבה פחות הרסנית. קודחים במקדח מיוחד משולי הגזע לליבו ושולפים גליל צר שקוטרו 5-4 מ"מ. הגליל מכיל את כל הטבעות השנתיות שדרכן עבר המקדח, והעצים מתאוששים מקידוח כזה ללא שום בעיה – הפצע נסגר במהירות ולפעמים אי אפשר להרגיש בו כבר לאחר כמה שעות. המעטים שמצטערים על קידוח בדיקה בעץ הם יערנים העוסקים בתעשיית העץ, מכיוון שהצלקת הנוצרת לרוחב העצה עלולה לפסול את העץ לייצור רהיטים.

טבעות עתיקות

במעבדה של פרופ' מנינג נאספו עשרות אלפי דגימות, רובן מהמזרח התיכון, ובהן אורן שחור מקפריסין שגילו כ־800 שנה, ערער אדום מקפריסין בן יותר מ־600 שנה, ארז בן כ־2,000 שנה ממרוקו וברוש בן 927 שנה מכרתים. המזרח התיכון, מקום שבו יש שתי עונות שנה ברורות, הוא אזור אידיאלי למחקר דנדרוכרונולוגי. בעצים שצומחים בהרים גבוהים במזרח התיכון, קל לזהות דקויות בטבעות שנתיות.

פרופ' מנינג קיבל על עצמו פרויקט יומרני. בעזרת טבעות עצים הוא מתארך אירועים היסטוריים שהתרחשו לפני יותר מ־3,000 שנה. מנינג מניח הנחה הגיונית שהשינויים באקלים משפיעים באופן דומה על כל העצים באזור מסוים. בשנה שחונה מייצרים כל העצים בסביבה טבעת צרה יחסית ובשנה גשומה – טבעת רחבה. מבחינה סטטיסטית, אם ידגום די עצים באזור מסוים, יוכל לזהות בהם דגם טבעות שנתיות החוזר על עצמו בכל עץ ועץ ולייחס אותו לאותן שנים בדיוק.

כך הדבר נעשה. מתחילים את הדגימה בעצים חיים. לאחר זיהוי ודאי של דגם הטבעות השנתיות בעצים בני כמה מאות שנים, עובר פרופ' מנינג לאתרים ארכיאולוגיים ומוצא את נקודות החפיפה בין טבעות שנתיות של העצים החיים לטבעות שנתיות בקורות עץ עתיקות. לאחר שנמצא בידיו מידע מדויק של נניח 1,500 שנה הוא עובר לקורות עתיקות עוד יותר וכן הלאה וכך הוא יוצר ארכיון טבעות שנתיות בעל רצף של אלפי שנים. עץ אחד יכול "לזייף" בשל אירועים שהתרחשו בעברו, ולכן הכרונולוגיה נקבעת על פי קבוצה של עצים מאותו מין ומאותו אזור לאחר שמסלקים מהמדגם את יוצאי הדופן. במדגם גדול מספיק, הסיכוי לשגיאה קטן.

בשיטה זו קבע מנינג שיש להקדים בכמאה שנה את תאריך ההתפרצות הגעשית האדירה שהחריבה את סנטוריני. ארכיאולוגים השתמשו באירוע הדרמטי הזה, ש"הקפיא" את הזמן, כעוגן לתארוך ההיסטוריה, אף שקביעת תאריך מדויק להתפרצות אינה אפשרית בכלים ארכיאולוגיים.
 
מנינג ואנשיו בחנו אלפי דגימות של טבעות שנתיות של עצים וקורות עתיקות בסנטוריני, בכרתים, ברודוס ובטורקיה. לאחר ניתוח התוצאות מנינג טוען שבידיו תארוכים מדויקים של התרבויות בתקופת הברונזה המאוחרת. הארכיאולוגים קבעו שההתפרצות בסנטוריני התרחשה בערך בשנת 1500 לפנה"ס. מנינג מצא שההתפרצות התרחשה במאה ה־17 לפנה"ס, בשנים 1657 עד 1638 לפנה"ס.

מנינג אינו הדנדרוכרונולוג הראשון שמגיע למסקנה הזו. ממצאי המעבדה שלו רק מחזקים את הסברה של הגיאולוג הדני וולטר פרידריך, שייסד את המחקר הדנדוכרונולוגי לפני כ-50 שנה. גם פרידריך מצא שההתפרצות בסנטוריני התרחשה בסוף המאה ה־17 לפנה"ס.

לא אנחנו נקבע מי צודק. אנחנו בסך הכול אוהבים עצים.

קרדיטים

כתב וצילם: יעקב שקולניק