בשנת 1934 הציבה חברת "הכשרת היישוב" בבאר שבע צוות שפעל לרכישת קרקעות בנגב. הצוות הפסיק לפעול בשנת 1938 עקב התגברות מאורעות הדמים בארץ, אך הספיק לרכוש עשרות אלפי דונמים ובהם אדמות א-סיר, שהשתרעו על פני כ-10,000 דונם. הרוכשים, יהודים מאנגליה ומדרום אפריקה, לא באו. בדווים המשיכו לרעות בשטח את עדריהם ללא רשות ואף לנטות בו את אוהליהם.

בשנת 1939 פרסמה הממשלה הבריטית את "הספר הלבן" ובו תקנות שמנעו מיהודים לרכוש קרקע מערבים. שלוש שנים אחר כך, לקראת אפשרות של חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, החליטה הנהגת היישוב העברי לקבוע נוכחות יהודית בנגב. קק"ל קיבלה על עצמה לאתר את בעלי הקרקעות היהודים בנגב, לרכוש מהם את האדמות וליישב בהן יהודים. כך היה. בשנת 1943 הקימה קק"ל על הקרקעות שרכשה את המצפים גבולות, רביבים ובית אשל.

בית אשל נמסרה לתנועת המושבים, שהועידה את משימת ההתיישבות לחברי ארגון היוגב, רובם בוגרי עליית הנוער מאוסטריה ומגרמניה.

המצפה נבנה בדגם המצפים חוקוק, ביריה ורמות נפתלי שבנתה קק"ל בגליל. "הטירה" כללה חומה שהקיפה חצר (50X40 מ') ובה שער אחד. בצד הצפוני של החצר נבנה בית הקשתות ובו חמישה חדרים. חדר אחד נועד למטבח, השני לחדר האוכל והשלישי למגורי חברים. בחדר הרביעי התגוררו אנשי קק"ל ומוסדות אחרים בעת שהותם בנגב ובחדר החמישי השתכן עמינדב אלטשולר ("חווג'ה אמין"), שטיפל בהעברת הקרקעות לבעלות קק"ל וסייע למתיישבים ביחסיהם עם הבדווים. בפינה הדרומית של החצר נבנה בית ביטחון דו-קומתי, שבו התגוררו חלק מהחברים.

על פי התוכנית המקורית היו אמורים להתיישב בבית אשל 12 גברים בלבד, אלא שלאט-לאט באו למקום בחורות ובחורים נוספים. בסוף שנת 1944 הצטרפו חברי גרעין "רשפים", יוצאי רומניה, ובנות שסיימו את לימודיהן בבתי הספר עיינות ונהלל. בשנת 1946 הצטרפו חברי גרעין טרנסניסטריה ואחריהם באו למקום גם יחידים.

שלוש שנים לאחר ייסוד המצפה הביאו החברים לבית אשל גם את ילדיהם, ולשם כך הוקמו מרפאה וחדר מגורים לרופא. בית הקשתות הותאם למגורי ילדים. חדר האוכל עבר לקומה הראשונה של בית הביטחון ולידו נבנו מטבח מודרני (ללא מקרר) ומחסן בגדים. בחצר הותקן גם סליק סודי לנשק הבלתי חוקי.

בעיות השיכון נפתרו על ידי הקמת אוהלים ואחר כך שני צריפים ושלוש בקתות של לבני בוץ. בקיץ 1947 מנה היישוב, שהתנהל כקיבוץ לכל דבר, יותר מ-100 תושבים ובהם 12 ילדים. זה היה בשעתו היישוב הגדול ביותר בנגב והיחיד שחיו בו ילדים לפני מלחמת העצמאות.

בקיץ 1947 בנתה קק"ל צריף שוודי גדול ששימש משרד מרכזי של המוסדות בנגב. בבית אשל פעלה תחנת נוטרים שבה שירתו שבעה מחברי היישוב. שני צריפים נוספים שירתו את נוטרי המשמר הנע, שקבע את בסיסו בבית אשל.

בית אשל הפך ליישוב משגשג. בחבל ארץ שזוכה ל-200 מ"מ גשם בשנה בלבד נערכו ניסיונות לגידול חיטה, שעורה, מטעי אגסים, אגבות ועצי יער. כאן נערכו לראשונה הניסיונות לגדל ירקות על מצע מנותק. תחנה מטאורולוגית משוכללת תיעדה את נתוני האקלים ואת כמויות המים שזרמו בעת שיטפונות בנחל באר שבע.
אנשי המצפה פיתחו מקורות פרנסה. הם הציעו שירותי הובלה בשתי המשאיות ובטנדר שהיו ברשותם והשכירו בולדוזר לעבודות עפר ושני טרקטורים שעסקו בעיקר בחריש שטחים חדשים של קק"ל בנגב. הם הקימו קבוצת בניין ופלוגת עבודה זמנית בנס ציונה, מוסך לתיקוני מכוניות ומפעל לייצור מוצרי פח. אנשי בית אשל מכרו ליישובים בסביבה מתוצרת לול המטילות, הרפת, המאפייה וגן הירק שלהם, וגידלו שתילים של עצי יער.

הסכסוכים שהתפתחו בין יהודים לערבים בארץ ישראל לא פסחו על בית אשל. הקרבה לבאר שבע, שנחשבה קודם לכן ליתרון, הקשתה על מצבו של המצפה. באוגוסט נרצח החבר אהרון מוכתר בדקירות סכין כאשר נסע באוטובוס ערבי מעזה לבאר שבע.

לאחר כ"ט בנובמבר, שבה החליט האו"ם על תוכנית החלוקה של הארץ, נעשה המצב קשה יותר. ב-17 בדצמבר 1947 תקפו מאות ערבים את נבטים. מטוס פייפר של טייסת הנגב נחת באותו יום בבית אשל כדי לאסוף פצוע. אנשי המצפה ולוחמי הפלמ"ח הטעינו את המטוס ברימונים ובמקלע, ולוחם פלמ"ח הצטרף לטייס. הפייפר טס לעבר נבטים והלוחם ירה מהאוויר במקלע והשליך רימונים. התוקפים נסוגו. אירוע זה נחשב לפעולת התקיפה הראשונה של "חיל האוויר הישראלי".

באמצע דצמבר 1947 הציעו קציני משטרה בריטים מבאר שבע, ובראשם מייג'ור בורן ("קפטן סקוט"), לפנות בחסותם את אנשי המצפה. אנשי בית אשל סירבו, אבל ביקשו מהבריטים לסייע בפינוי הילדים והאמהות. זה היה מבצע מסוכן, גם בחסות הבריטית. בליל 24 בינואר באו לבית אשל שלוש שריוניות. לאחר פרידה קורעת לב עלו על השריוניות 11 ילדים, שמונה אמהות וחבר מלווה. השיירה הגיעה לקיבוץ ניר עם. למחרת נסעו המפונים לכפר ויתקין ושם עשו את ימי המלחמה.

בסוף דצמבר 1947 פירקה הממשלה הבריטית את משטרת היישובים העבריים בארץ ישראל. שבעת הנוטרים, חברי בית אשל, פוטרו מעבודתם, ונשקם נלקח מהתחנה. גם המשמר הנע פורק, וצריפי הנוטרים שימשו מאז את לוחמי הפלמ"ח.

אחרי המתקפה על נבטים הגיעה לבית אשל שיירה גדולה של משאיות שהביאה כמות עצומה של חומרי בנייה לביצורים, ציוד ומזון. ארבעה מומחים לבניית ביצורים מטעם סולל בונה הקימו עמדות מבוצרות ומקלט מרכזי גדול בעומק של שישה מטרים, שנועד לשמש מטבח ומרפאה. תקרת המקלט נבנתה מפסי פלדה ומקורות עץ ועליה כיסוי של ארבעה מטרים אדמה ואילו קירות העמדות נבנו בטון והגג שלהן קורה בפסי פלדה וקורות עץ וכוסה בשלוש שכבות של שקי חול.

בראשית מארס 1948 נפגשו שניים מחברי בית אשל בתל אביב עם יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, כדי לדון במצבם הקשה. הם דרשו תגבורת. אלון הסביר להם את המצב לאשורו, ללא כחל וסרק: "אין אפשרות לשלוח לכם נשק וחיילים", אמר. "אם תותקפו, לא נוכל לעזור לכם. תחזיקו מעמד כמה שרק אפשר. אם תצליחו – מה טוב, ואם לא תצליחו – אללה כרים. תגידו תודה אם תישארו בחיים".

ב-15 במאי 1948 פלש הצבא המצרי למדינת ישראל הצעירה. חמישה ימים אחר כך הפגיזו המצרים את בית אשל בתותחים ובמרגמות. בתוך שלוש שעות ספג היישוב הזעיר יותר מ-400 פגזים, ואלה הרסו את רוב המבנים במשק. משה אלברט (יצהר), מפקד גזרת בית אשל-נבטים, נהרג כאשר עלה לבית הביטחון לחלץ את מכשיר הקשר. מרבית בעלי החיים נהרגו, ואלה שנפגעו סבלו סבל רב והיה צורך להמיתם. מאוחר יותר פוצצו אנשי בית אשל את בית הביטחון, משום שסברו שהמצרים נעזרו בו כדי לטווח את היישוב.

לאחר ההפגזה נעו כוחות רגליים מצריים לעבר בית אשל, ששמרה כל העת על דממה כדי לחסוך בתחמושת. לפתע הם נסוגו. בתום המלחמה סיפר קצין מצרי שבוי שמפקד המתקפה לא הספיק להשיב את ידו לאחור לאחר שהכניס פגז למרגמה. הפגז פגע בידו, התפוצץ, גרם להרוגים במחנה המצרי ועצר את המתקפה.

הצבא המצרי לא שב עוד להסתער, אך הפגיז את בית אשל כמעט מדי יום ביומו. הביצורים הוכיחו את עצמם היטב. היישוב ספג לפחות 3,000 פגזים במשך חמישה חודשים, אך לא נרשמו עוד אבדות בנפש כתוצאה מההפגזות. היבולים, כמובן, אבדו.

במהלך ימי המתיחות הגיעו לבית אשל שש שיירות. השיירה האחרונה, שהגיעה ב-21 במאי, הביאה מלבד אספקה ותחמושת גם מתנדבים מבני מושבים, שכונו נערי ביל"ו. בשיירה הגיע גם יונתן דותן (ג'וני), שהחליף את משה יצהר ההרוג כמפקד הגזרה.

תנאי המגורים בבונקרים ובמקלט היו קשים. האוכל הוגש לכל אחד בנפרד, ועל האנשים נאסר להתאסף יחדיו מחשש לפגיעת פגז. האספקה הלכה והתמעטה. החברים פרסו פרוסות בשר מפרות שנפגעו ולאחר טבילה במלח תלו אותן לייבוש בשמש. הריח היה נורא, כמו גרביים מסריחים, אבל נתחי הבשר המיובש התבשלו במטבח ונאכלו בתיאבון. פרוסות הבשר נקראו "הגרביים של נתן", על שמו של הפר שנהרג בהפגזה...

תנאי החיים השתפרו לאחר שאנשי בית אשל סללו ליד נבטים מנחת למטוסים גדולים בעלי ארבעה מנועים, ואף התקינו בו תאורה כדי לאפשר המראה ונחיתה בלילות. מטוסי דקוטה נחתו במסלול זה פעם בשבוע והביאו אספקה רבה. מהמנחת נשאו אנשי בית אשל את האספקה על הגב, מרחק של 10 ק"מ. מאמצע אוגוסט 1948 ואילך זכו שני היישובים הנצורים לאספקה סדירה.

המצור המצרי הוסר ב-21 באוקטובר 1948, כאשר צה"ל כבש את באר שבע. למחרת התרחש אסון: קבוצת חברים נסעה מבית אשל לבאר שבע המשוחררת. בדרך עלה הטנדר על מוקש מצרי, וזאב (טיטי) גרינברג נהרג.
כמה ימים אחר כך, ב-25 באוקטובר, ביקר בבית אשל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. בתום הביקור הוא אמר: "כל מי שעבר את הגיהינום הזה ראוי לקבל מדליה מהדרגה הגבוהה ביותר". ואכן, בשנת 1982 זכו ותיקי בית אשל לקבל לידיהם את נס הקוממיות – אות הוקרה של צה"ל ליישובים ולמוסדות שעמדו בקרב מול האויב ולא נסוגו.

לאחר כיבוש באר שבע הצטרפו אנשי בית אשל למשפחותיהם שבכפר ויתקין. כמעט כולם נזקקו להחלמה ארוכה. צוות בן כתריסר חברים שמר על בית אשל החרבה עוד כמה חודשים ואחר כך עזב. בראשית אוגוסט 1949 החלו חברי בית אשל בהכנות להקמת מושב היוגב שבעמק יזרעאל. נס הקוממיות של בית אשל, השמור ליישובים שלחמו במלחמת העצמאות ונשארו על מקומם, שמור עד היום במושב היוגב.

בית אשל נותרה בשממונה, נשכחת מעין ומלב. רק גדעון ספיר, מוותיקי קק"ל בדרום, שמר על המקום ביוזמה אישית שלו. הוא ארגן סיורים לתלמידי בתי ספר בבאר שבע ובעזרתם טיפח מעט את המקום ואף נטע בו עצים. בשנת 1985 הוכרז מצפה בית אשל כאתר מורשת לאומי, חלק מפארק נחל באר שבע. קק"ל, בסיוע ידידיה בקנדה, בגרמניה ובארצות הברית, שחזרה את המצפה והפכה אותו לאתר פתוח לציבור. הטירה, החומה וחלק מבית הביטחון שופצו ושוחזרו תוך שמירה על מתכונתם המקורית. חלק מהעמדות ומהבונקרים שוחזרו, בחצר נשתלו עצים וצמחי תבלין ושוחזרו חלקות הניסיונות לגדל ירקות במצע מנותק.

קק"ל הוסיפה חניון, שולחנות פיקניק, ברזים למי שתייה ושירותים. הביקור בבית אשל הוא חוויה המתארת את תולדותיו הסוערות והקצרות של היישוב הקטן, שתרם תרומה אדירה לראשית ההיאחזות היהודית בנגב.

האתר נגיש לאנשים עם מוגבלויות. הפעולות לשיקום בית אשל נעשו בסיוע ידידי קק"ל בקנדה, בגרמניה ובארצות הברית.

ראשוני בית אשל חרשו את אדמות קק"ל בטרקטור קטרפילר מדגם D-2. במשך השנים נעלם הטרקטור ההיסטורי והיה כלא היה. באוקטובר 2017, 74 שנים לאחר שעלה על אדמות הנגב, שב לבית אשל טרקטור זהה לגמרי בצורתו ובצבעיו לטרקטור המקורי. על מבצע ההשבה ניצחה אורנית גינת, רכזת קהילה ויער של קק"ל באזור הר הנגב והערבה. בכוונת קק"ל לשקם את הטרקטור, להציב אותו במקום בולט באתר ולהזכיר למבקרים את הימים שבהם מתיישבים וטרקטורים קבעו את גבולות הארץ.

מצפה בית אשל פתוח למבקרים. להלן שעות הפתיחה:
ימים ראשון-חמישי בשעות 16:00-9:00
ימי שישי וערבי חג בשעות 16:00-9:00

רוצים לשלב בסיור משחק ניווט סלולרי חווייתי?
היכנסו למשחק הבריחה הסלולרי "חוויער בית אשל", שהותאם לאתר מצפה בית אשל, וגלו את סודותיו של המקום באמצעות הסמארטפון שלכם. המשחק מתאים למשפחות וגם לקבוצות מודרכות.
מתחילים כאן

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: יעקב שקולניק ואורנית גינת, ארכיון הצילומים של קק"ל
פורסם בתאריך: 22.11.2017