מצומת מגן (כביש 232) פונים מזרחה בכביש 241, נוסעים כ-900 מ' ופונים צפונה (שמאלה) בדרך עפר המסומנת בסימון שבילים אדום. נוסעים כ-3.8 ק"מ ומגיעים לחניון יעקב הררי.

הדרך המסומנת אדום משרתת את קו שפד"ן (שפכי גוש דן), והמים הזורמים בצינור הם מי השפכים של גוש דן לאחר טיהורם. שפד"ן מספק כיום כ-70% מצריכת המים לחקלאות בנגב ומשחרר מיליוני ליטרים של מים שפירים לשתייה ולצריכה ביתית. מאגרי הבשור שבנתה קק"ל לאורך הנחל קולטים חלק מהמים האלה.מסביב – יער הבשור. קק"ל החלה בנטיעת יערות בנחל בשור בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. מגוון המינים כולל עצי אשל, איקליפטוס, שיטה, חרוב ועצי בר מעטים. ביער צומחים גם עצים ותיקים יותר, בעיקר עצי אשל, שניטעו בימי המנדט הבריטי (1948-1917). בשנת 2006 זכה היער לשם "יער מערך המילואים", כאות הוקרה לחיילי המילואים של צה"ל, וכשנה לאחר מכן החלה קק"ל לחדש את הנטיעות ביער, בעיקר במיני עצים רחבי-עלים. מכיוון שהאזור יבש כל כך וזוכה רק לכ-200 מ"מ גשם בשנה בממוצע, העצים ניטעים במרווחים גדולים יחסית.

נסיעה בת כ-3.8 ק"מ מביאה אותנו אל חניון הררי, חניון חדש שבנתה קק"ל לזכרו של יעקב הררי שפיתח את ענף גידול אגוזי האדמה באזור הבשור. החניון שוכן בצל עצי אשל הפרקים ויכול לשמש בסיס יציאה לטיולים במרחב זה של נחל בשור, למצפור שי ולשיטוט בנחל.

קל לזהות את עצי אשל הפרקים על פי קליפת הגזעים האפורה והמחורצת והענפים הירוקים דמויי השרביט, העשויים פרקים-פרקים. ענפים דקים אלה נושאים עלים קשקשיים זעירים, כמעט בלתי נראים. אשל הפרקים צומח במהירות ועמיד לתנאי המדבר, וקק"ל נוהגת לנטוע אותו כעץ יער באזורים מדבריים. לאורך נחל בשור ניטעו עצי אשל כבר בשלהי התקופה העות'מאנית ובימי המנדט הבריטי.

כיום נוטעים עצים לצד חלקות חקלאיות כדי שישברו את הרוח וישמשו מחסום לסופות אבק. עצת האשל איכותית, וענפי העץ נוטים לצמוח תוך כיפוף עז עד כדי זווית ישרה. בימי קדם ניצלו זאת והשתמשו בענפים המזוותים לבנייה בפינות של מבנים. לעתים הענפים המכופפים חודרים לאדמה ומכים שורש.

עלי העץ מצוידים בבלוטות המסוגלות להפריש מלחים עודפים מתוך העלה, ובלילות טל נוטפות מעלי העץ טיפות מלח. הצטברות המלחים מתחת לעצים מונעת מצמחים אחרים לגדול סמוך לאשל ומקטינה את התחרות על מים ומשאבים אחרים המצויים בקרקע.

חניון יעקב הררי שוכן בצומת דרכים. נפנה מדרך השפד"ן מערבה וניסע בדרך החוצה ערוץ רדוד ומתעקלת לאחר כ-800 מ' ימינה. בעיקול הדרך, בשולי השדה המעובד, ניצבות זו על גבי זו שתי חביות צבועות בשחור-לבן. החביות האלה, שעליהן רשומה האות האנגלית M והספרה 4, מציינות את ראשית המיפוי המודרני בישראל. למדנו על כך מדן גזית, איש קיבוץ גבולות, שהתנדב להיות היועץ המקצועי של הפקת לוח התצפית במצפור.

בשנת 1921 החלה מחלקת המדידות המנדטורית במיפוי הארץ. שיטת המיפוי התבססה על מדידת משולשים. המודדים סימנו את קדקודי המשולשים בשטח ומאז הם ידועים בשם נקודות טריאנגולציה ובקיצור – נקודות טריג. מדידת המשולשים הראשונים היא קריטית. אם נופלת בה טעות, היא משפיעה על המדידות הבאות, ולכן המודדים התחילו את מלאכת המדידה של ישראל במישורי הבשור, הנוחים לפרישת סרט המדידה.

שתיים משלוש הנקודות של המשולש הראשון, ליד אופקים (M3) ובקיבוץ אורים (M2), נותרו עד ימינו. הנקודה M1, ליד מושב פטיש, נעלמה ואיננה. שתי החביות שלפנינו מציינות את מקומה של נקודת טריג M4, הקדקוד של המשולש השני במדידות הבריטיות.