בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעה שמועה לסוחרי הקרקעות האחים עשהאל ויואב צוקרמן, שערביי הכפר בית עפא מעוניינים למכור את האדמות הפחות פוריות של כפרם. השניים רכשו את הקרקע ואף מצאו אנשי עסקים מירושלים ומרחובות שביקשו לנטוע במקום פרדס ולייצא את הזהב שגדל על העצים לחו"ל.
העסקה כמעט הושלמה לשביעות כל הצדדים, עד שהפרדסנים לעתיד נזכרו שכדי לגדל עצי תפוז צריך גם מים באיכות ראויה. הצוקרמנים שכרו כמה מערביי האזור לכריית באר. המים שהתגלו בעומק 64 מ' נשלחו לבדיקה במעבדה, והתשובה לא איחרה לבוא: 420 מ"ג כלור לליטר, מליחות גבוהה מדי לגידול תפוזים. העסקה לא יצאה לפועל. בשנת 1939 רכשו המוסדות הלאומיים את הקרקע מהאחים צוקרמן, ועד אז איכרי בית עפא המשיכו לגדל דורה (סורגום) באדמה הזנוחה כימים ימימה.
בעקבות המרד הערבי שפרץ באפריל 1936 ומסקנת ועדת פיל, הבינו אנשי המוסדות הלאומיים שחובה ליישב כל שטח ריק בארץ ישראל, משום שחלוקת הארץ בין הערבים ליהודים תיעשה על פי מפת ההתיישבות. יוסף וייץ, מראשי קק"ל שהתמסר לקידום ההתיישבות, הועיד את משימת ההתיישבות על אדמת בית עפא לגרעין "גבעת גנים". ב-9 ביולי 1939 הגיע לנחלת יהודה, מקום ההכשרה של הגרעין, והביא לחברים את הבשורה. ה"פצצה" שהשליך וייץ עוררה סערה והתנגדות עצומה: "יש לנו כבר אדמה בגליל, מה פתאום שנלך לנגב? אנחנו אפילו לא ראינו את המקום".
"רוצים לראות את המקום? אין בעיה", אמר וייץ. "למחרת בבוקר יצאו ארבעה נציגי החברים בליווי שני משוריינים לאדמת בית עפא. החברים עלו למקום שבו נמצא כיום מגדל המים וניסו להמתיק את הגלולה המרה: "כאן לא נצטרך לסקל את האדמה", אמר אחד. "דווקא יש כאן רוח נעימה", אמר שני. ה"מרגלים" חזרו לנחלת יהודה, ובהצבעה זכתה ההצעה להתיישב בנגב ברוב. יעקב (קובה) וילן, שהצביע נגד ההתיישבות בנגב, הבין את גודל השעה וביקש הצבעה חוזרת המעידה על שאר הרוח של החבורה: "הערב הזה ייכנס לדברי הימים", אמר. "אני מבקש שנצביע שוב והפעם נצביע כולנו כאיש אחד – לנגב".
וכך היה. שם הקיבוץ – נגבה – הוצע על ידי יוסף אריכא, שפעל במסגרת ועדת שמות היישובים על יד קק"ל (כיום ועדת השמות הממשלתית).

נגבה נוסדה כיישוב ה-51 ביישובי חומה ומגדל והיה הדרומי שבהם. ליד הכניסה לקיבוץ ניצב כיום דגם היישוב בקנה מידה של 1:1, שחזור שנעשה בסיועה של קרן קימת לישראל. כדי להיכנס ולשמוע את סיפורו של המקום, כדאי לפנות למאיר מינדל, ההיסטוריון של הקיבוץ, שמפליא לספר בקורותיו. הדגם אינו מוצב במקומו המקורי. המחנה של אז נבנה מעט ממערב למקום שבו ניצב כיום מגדל המים הישן של הקיבוץ.
לעלייה על הקרקע קדמו כשבועיים של הכנות קדחתניות. בנגריות של ראשון לציון, נס ציונה, תל אביב וגבעת ברנר עבדו יומם וליל כדי לצייד שיירה בת 42 משאיות שיצאה מבאר טוביה לדרכה בליל 12 ביולי 1939. בשעות הבוקר של אותו יום עמד היישוב על תלו. במהלך העבודות יצא נער באר-טובייני שהתחבא באחת המשאיות והודיע שגם הוא בא להשתתף בבניית היישוב. זה היה ישראל טל ("טליק"), לימים אלוף בצה"ל שזכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל.
משתמה המלאכה התפנה לשוב הביתה יוסף אבידר, האיש שפיקד על לא מעט התיישבויות חומה ומגדל וניהל אותן. בג'וליס עצר אותו ואת חבריו רכב צבאי בריטי. הסמל בדק את הרישיונות והצהיר: "אין לכם רשות לנוע כאן, אתם נמצאים מחוץ לתחום היישובים היהודיים!" "אתה טועה", ענה לו אבידר, "אנחנו באים מיישוב יהודי שנמצא דרומה מכאן". "רק אתמול סיירתי כאן", פסק הסמל. "אין כאן שום יישוב יהודי".
לאחר ויכוח ממושך הבינו הבריטים שיש דברים בגו. קציני המשטרה והצבא שהגיעו למקום התפלצו וניסו לשדל את המתיישבים לעזוב את המקום, אך לשווא. בלית ברירה קנסו כל אחד שנמצא בנגבה בלירה אחת בעוון הפרת העוצר. יהיה נחמד לגלות את הקבלה על סך 29 לירות א"י בארכיון קק"ל או קרן היסוד.
עם העולים לנגבה היו גם אחיו של אורד וינגייט ("הידיד") ועיתונאי אנגלי נוסף ששהה אז בארץ. השניים לא חסכו מהשלטונות את שבט לשונם.

מעבר לשער הקיבוץ נמצאת אנדרטת המגינים, יצירתו המפורסמת של נתן רפופורט ומהאנדרטאות המרגשות בישראל. האנדרטה, העשויה ברונזה, הוצבה בקיבוץ ב-10 בנובמבר 1953. היא מתארת שלוש דמויות – לוחם, איש קיבוץ וחובשת. הדמויות צעירות, יפות וחסונות. הן מקרינות און ומביטות אל עבר האופק בתקווה ובביטחון. מאחורי הדמויות מתואר יבול הארץ – זית, גפן, חיטה ושעורה. האנדרטה מייצגת את האידיאל הציוני – עבודת אדמה ולחימה למען האדמה.
רפופורט הגיע לנגבה ההרוסה לאחר שפיסל את פסל מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי. הוא בנה שני דגמים של פסלים והעניק לחברי הקיבוץ את הזכות לבחור ביניהם. כדי להקל עליהם את הבחירה החליט האמן להעביר לחברים שיעורי אמנות. במשך כמה ערבים באו החברים העייפים מעמל יומם והאזינו להרצאות על אמנות ימי הביניים, על ריאליזם סוציאליסטי ועוד כהנה וכהנה, ורק לאחר תקופת ההשתלמות בחרו החברים בדגם הראוי לדעתם. רפופורט לקח את הדגם הנבחר לצרפת ויצק את הפסל הניצב כיום לראווה בקיבוץ, ליד בית הקברות שבו קבורים לוחמי תש"ח שנפלו על הגנת נגבה וסביבתה.
מי שרוצה לראות את הדגם השני (התצלום מצורף לרשימה זו), המוצג במועדון לחבר של נגבה, מוזמן להצטרף לסיור מודרך בהדרכת מאיר מינדל. בהזדמנות זו יוכלו המבקרים להציץ באלבום התמונות הענק, המציג לראווה תצלומים מימיה הראשונים של נגבה, מעשה ידיו של תנחום אריאלי, חבר הקיבוץ ומג"ד חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, שהנציח בתצלומיו את חיי הקיבוץ.

ליד בית הקברות של נופלי תש"ח, בצד הדרך המובילה למגדל המים, ניצב טנק מצרי מדגם לוקוסט M22. טנקים, מטוסים, תותחים ורגלים תקפו במלחמת העצמאות את נגבה שוב ושוב במשך כחודשיים. לא נפרט כאן את עלילות הקרב, אך נאמר שבימים ההם נאלצו אנשי נגבה לחיות בבונקרים, כיוון שבתי הקיבוץ נהרסו בזה אחר זה.
ביום ההתקפה הגדולה על נגבה, ב-12 ביולי 1948, ספג הקיבוץ 4,000 פגזים. בהתקפה הזו הושמדו שבעה טנקים, רובם מהמוקשים הרבים שזרע מסביב לקיבוץ החבלן המפורסם עודד נגבי. טנק אחד הצליח להגיע לגדר הקיבוץ, וכשהעסק נראה כמעט אבוד, סב על שרשראותיו ללא שום סיבה נראית לעין.
בקרבות על נגבה נהרגו 43 מחברי הקיבוץ ומלוחמי גבעתי, והמצרים איבדו יותר מ-1,000 לוחמים.

מגדל המים המחורר מפגזי המצרים ניצב עד היום ליד הכניסה לנגבה. הטנקיסטים המצרים צלפו בו שוב ושוב כדי למוטטו ולהיפטר מנקודת התצפית הגבוהה, שממנה אפשר היה לצפות היטב בנעשה מסביב, ובכלל זה בנעשה במשטרת עירק סוידאן – "המפלצת על הגבעה".
ייתכן שמגדל המים העקשן, הנושא על גבו מכל בנפח 100 מ"ק, החזיק מעמד בזכות עקשנותו של אלכסנדר בַּסִין (בצר), מפקח הבנייה מטעם "סולל בונה" תל אביב. "אתם קיבוצניקים חובבנים", אמר לחברים. "אין לכם מושג בבנייה. אני ורק אני אעמוד ליד מערבל הבטון ואקבע את היחס בין המלט, הזיפזיף, החול והמים. רק ככה יהיה לכם מגדל לדורות".
בסין עמד ליד מערבל הבטון הפרימיטיבי במשך 36 שעות רצופות ולא נתן לאיש להחליף אותו. חברי הקיבוץ רצו עם דליים ללא הרף עד שנשלמה יציקת המגדל...

הנוקטה הוא מבנה קטן, כ-50 מ' ממערב למגדל המים. אפשר לחלוף על פניו מבלי לשים לב לקיומו, אבל אנחנו ניתן לו את הכבוד המגיע לו משום שזהו המבנה היחיד שנותר מאתר חומה ומגדל המקורי. הבריטים דרשו לבנות מבנה מוגן ומאובטח שישמש מחסן הנשק של הגאפירים (ע'פיר בערבית – שומר) – כיתת הנוטרים של משטרת היישובים העבריים בנגבה. זה היה התנאי של השלטונות לקבלת רישיונות נשק לנוטרים.
הנוקטה (נקודה בערבית), נקודת המשמר על הגאפירים, נבנתה למרגלות מגדל התצפית המקורי של נגבה, שנבנה במסגרת חומה ומגדל – לב הביטחון של היישוב. המגדל ושאר המבנים שנבנו במסגרת חומה ומגדל היו עשויים עץ ולא שרדו. רק הנוקטה נבנתה מבטון ועל כן שרדה והגיעה לזמן הזה.

מאיר מינדל, קיבוץ נגבה, טל' 08-6774879, נייד – 050-5560554, דואר אלקטרוני. אפשר לרכוש אצלו ספר שכתב על תולדות נגבה.

תודה לטלילה ליבשיץ – רכזת קהילה ויער של קק"ל בצפון הנגב, על עזרתה בהכנת הכתבה. 

כתיבה: יעקב שקולניק
צילומים: יעקב שקולניק, טלילה ליבשיץ ותנחום אריאלי
פורסם בתאריך: 10.5.2016