הכניסה ליער חדרה נמצאת סמוך לתחנת הרכבת. במחלף אולגה שבכביש החוף (כביש 2) נכנסים לחדרה, ברחוב אהרון אהרונסון. במעגל התנועה שבקצה הרחוב פונים ימינה לגשר אריאל שרון, המוביל לרחוב דוד שמעוני. לאחר הירידה מהגשר פונים ימינה בדרך הרכבת המובילה לתחנה, הנושקת ליער חדרה. ממשיכים לקצה הדרומי של רחבת החניה ומיד פונים שמאלה בגשרון המוביל לחניון הצפוני של היער.

יער חדרה צמח במקומה של הביצה הגדולה בִּירְכֶּטָאס, אחת הביצות שהטילו את אימתן על ראשוני המתיישבים בעיר. הבעיה הגדולה שניצבה בפני המתיישבים בבואם לנקז את הביצה היתה המרחק הרב שלה מנחל חדרה, שאליו ניקזו את הביצות הסמוכות. ביצה זו, כמו רבות אחרות, נוצרה במקום שלא ניתן לניקוז.

המתיישבים ניסו לייבש את הביצה ולהכשיר את הקרקע לחקלאות, אך הביצה גברה עליהם: המלריה הפילה בהם חללים. בצר להם פנו המתיישבים לברון רוטשילד: "בקשתנו שטוחה בפני מעלת כבודו אדוננו, השר הנדיב יחיה, שיחוס עלינו ועל צאצאינו ויואיל לקחת מאיתנו את אדמת הביצות שלנו ולצוות לנקותן ולהסיר מעלינו את להב החרב המתהפכת, חרב המוות המרחף תמיד לנגד עינינו...". בתמורה, הציעו המתיישבים, יקבל לרשותו הברון את הקרקע המיובשת לעולם ועד. וכך היה: בשנת 1896, במקומה של הביצה נטעו את יער חדרה, מהיערות הראשונים של ארץ ישראל.

החניון הצפוני נמצא סמוך לתחנת הרכבת של חדרה. זהו חניון גדול שבו שולחנות פיקניק רבים. בחורף, לאחר שירדה כמות גשמים הגונה, טיול ביער חדרה הוא חוויה: צעדו מהחניון הצפוני דרומה ועד מהרה תגלו את התעלה הרדודה שחוצה את לב היער מצפון לדרום. בחורף היא מלאה מים והמראה מיוחד: תעלה זו מרכזת כמות גדולה של מי גשם ויוצרת שלולית חורף. זהו בית גידול בפני עצמו, המקיים עולם שלם של צמחייה ובעלי חיים שהסתגלו לתנאי לחות בחורף וליובש מוחלט בקיץ. קק"ל, בשיתוף החברה להגנת הטבע, בוחנת אפשרות לבצע פעולות ניקוז שיאריכו את משך הימצאות המים בשלולית ויעשירו את מגוון בעלי החיים במקום.

תפקידה המקורי של תעלה זו היה ניקוז מי ביצת בִּירְכֶּטָאס אל הביצה הגדולה שנמצאת דרומית לכאן, ומכונה בריכת יער. שמה נגזר משמו של יער חדרה הסמוך. הבריכה נקראה בעבר בִּירְכַּת עָטָא, על שם המשפחה שהחזיקה בשטח. ככל שירדו יותר גשמים, כך חלקים גדולים יותר של היער הוצפו.

בירכטאס הוא שם הבריכה כפי שנזכרה בספרות העברית. נראה כי שם זה נגזר מהשם הערבי בִּירְכַּת תִיס, כלומר, "בריכת התיש". ייתכן שגם השם הערבי ניזון משם קודם. בסמוך ליער, מערבה לו, נמצאים שרידי תל אִיבְּרֵכְּטָאס. ייתכן שזה היה מקומו של היישוב היהודי הקדום בירכתא, שנזכר במשנה.

אל תתפלאו לגלות שגזעי האיקליפטוסים ביער דקים יחסית לגילם. מבט בוחן מגלה שכל גזע צומח מגדם של גזע קדמון, שנכרת בעבר.

האיקליפטוס הוא עץ המסוגל להצמיח ענפים חדשים מגדם הגזע שלו, וגזעי האיקליפטוסים של יער חדרה דקים משום שהם תוצאה של כמה וכמה מחזורי כריתה. בעבר כרתו את האיקליפטוסים ביער חדרה לתעשיית ה"סֶנָדוֹת" – המוטות הארוכים שבעזרתם היה אפשר לעשות הכל, מתמיכת הבננות בעמק הירדן ועד גדרות עץ בכל מקום אחר. מקומות אחדים ביער סבלו מהצתות ומשריפות, וגדמי עצי האם עודם נראים דוממים בשטח.

בין האלונים עובר שביל ישראל. אנחנו נעקוב אחריו. השביל עולה במדרון קטן, ליד מקום מוקף גדרות מתכת, פונה שמאלה ויורד לשדרת איקליפטוסים גדולה בין שדות מעובדים, במקום שבו שביל ישראל פוגש דרך עפר מסומנת בכחול. השדרה מציינת את הפינה הצפונית-מערבית של בריכת יער, המשתרעת בחורף גשום על פני 14,000 דונם ואוצרת בקרבה כמיליון מ"ק מים.

ראשוני חדרה פחדו מהביצות המבהילות שהקיפו אותן ומ"החיות הרעות" ששרצו בהן. ואכן, היה כאן עולם חי עשיר ובו חתולי ביצה, חזירי בר וגם ג'מוסים – בהמות חשובות במשק החי הערבי. עולם החי של ימינו הידלדל במקצת, אך גם כיום משוטטים בסביבות בריכת יער חזירי בר, ובחורף שוחים במימיה עופות מים רבים. עתה, כל שנותר לעשותו הוא למצוא פינה ולצפות בעופות המים הפוקדים את המקום בחורף.

מנקודת המפגש של השבילים אפשר גם לפנות דרומה, לסוללה המקיפה את הבריכה, ולהגיע לשטח מוגבה במקצת ובו חורשה קטנה של עצי איקליפטוס. בין העצים נמצא מגדל בטון ריבועי, שרידי מתקן שאיבה ובית עזוב הבנוי מאבני כורכר.

מתקן השאיבה והבית הם עדות אילמת לפעילותה של אגודת "נטעים", שנוסדה ביוזמתו של אהרון אייזנברג מרחובות. האגודה רכשה כ-4,000 דונם באזור חדרה, חלקם ליד בריכת יער. כמה מאיכרי חדרה נטעו פרדסים מסביב לביצה, לאחר שזכו באישור לשאוב ממנה מים. הם הציבו משאבת קיטור, דוגמת זו המשוחזרת כיום בחוות חפציבה (על גדת נחל חדרה), והשקו באמצעותה את הפרדסים שלהם.

בתום הביקור נשוב על עקבותינו, אל חניון אלונים.