מגדל מים, נקוב מכדורים ומחורר מפגזים וסביבו בתים הרוסים – זה כל מה שנותר בתום מלחמת העצמאות מהקיבוץ הפורח בארות יצחק שבמערב הנגב. חברי הקיבוץ, שעמדו מול הצבא המצרי הפולש במשך כל ימי הקרבות, ספגו אבדות כבדות. לאחר המלחמה לא יכלו עוד הנותרים לשוב אל יישובם החרב. בלב כבד את עזבו את היישוב לגרעין מתיישבים חדש – גרעין אחדות – והקימו במרכז הארץ יישוב חדש בשמו הקודם, בארות יצחק.

כעבור כחצי שנה קראה התנועה לגרעין אחדות לעזוב את בארות יצחק ולסייע בהקמת ניר עציון שבכרמל, והיישוב ננטש. לימים עלה קיבוץ נחל עוז בסמוך ליישוב החרב (1951), ולאחריו קיבוץ עלומים (1966).

קיבוץ בארות יצחק הישן נמחה מעל פני האדמה. על אדמות הקיבוץ עלו היישובים נחל עוז ועלומים. טרקטורים פילסו את השטח ומאז האדמה נחרשת, נזרעת ונקצרת. רק במגדל המים לא נגע איש, והוא נותר זקוף ובודד, עד עיקש לימים עברו.

בשנת 2013 נגאל מגדל המים מבדידותו. תנועת הקיבוץ הדתי, קיבוץ בארות יצחק וקיבוץ עלומים חברו אל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וגופים נוספים ושיקמו את האתר בסיוע נרחב של קק"ל. כשנה אחר כך נחנך בקיבוץ עלומים מרכז המורשת "בארות בנגב", המספר ומשלים את תולדותיו של קיבוץ בארות יצחק. עתה, סוף-סוף, זוכים מתיישבי הקיבוץ הישן ולוחמיו למקומם הראוי על בימת ההיסטוריה.

איך מגיעים למגדל המים?

מצומת סעד נוסעים 700 מ' מזרחה בכביש 25 ופונים דרומה (ימינה) בכביש 232. נוסעים 1.5 ק"מ ופונים ימינה לדרך סלולה על פי שילוט ההכוונה לבארות יצחק. לאחר כ-1.5 ק"מ פונים שמאלה, נוסעים כ-800 מ' לצד החממות ופונים ימינה למגדל המים.

איך מגיעים לקיבוץ עלומים?

הכניסה לקיבוץ נמצאת כ-2.5 ק"מ מדרום לכביש 25.

שביל בטון באורך של כ-70 מ' נמתח מרחבת החניה דרומה עד למגדל המים. השביל מדופן משני צדדיו בקירות בטון נמוכים המְשַווים לשביל מראה של תעלת קשר. לקירות הבטון מוצמדים ספסלים ושלטים מאירי עיניים המספרים את תולדותיו של קיבוץ בארות יצחק. מעבר למגדל המים צומח עץ נותן צל ומסביבו ספסל עגול, מקום המתאים להתכנסות קבוצה. סימני הפגזים מימי מלחמת העצמאות ניכרים היטב במגדל.

מסביב משתרעים מישורי הנגב המערבי המעובדים בגידולי שדות ובחממות. מכאן אפשר להבחין בבירור בבתי קיבוץ עלומים, נחל עוז ובמערב – העיר עזה.

במהלך תכנון השיקום עלתה שאלת הצורך באישורי בנייה, מספר בחיוך צביקי פורת, מאנשי מרכז המורשת בארות יצחק. הוא פנה לד"ר נחום ברוכי, חוקר תולדות הקיבוץ הדתי וחבר קיבוץ בארות יצחק המחודש, וזה לא התעצל, פשפש בארכיון המדינה ומצא את היתר הבנייה המקורי של המגדל שהעניק המינהל הבריטי בעזה.

גרעין הקיבוץ נוסד בידי חברי תנועת בח"ד (ברית חלוצים דתיים) שעלו ארצה מצ'כוסלובקיה ומגרמניה. הקבוצה התיישבה בשנת 1935 ונקראה אז "רמת השומרון". בינואר 1943 עלו ראשוני הקיבוץ על אדמה שרכשה קק"ל מול העיר עזה (ארץ גרר המקראית) והחלו בהקמת הקיבוץ. הם קראו ליישוב בארות יצחק על שם הרב יצחק ניסנבוים, ממנהיגי תנועת המזרחי בפולין שנספה בגטו ורשה. שם היישוב השתלב היטב עם הסיפור על יצחק אבינו, שנטה את אוהלו בארץ גרר, חפר בארות מים והיה לעברי הראשון שהתפרנס מעבודת האדמה (בראשית כ"ו 12).

הקיבוץ התפתח היטב ומילא תפקידים ביטחוניים עוד לפני מלחמת העצמאות. בליל הגשרים יצאה מבארות יצחק יחידת פלמ"ח ופוצצה את הגשר שמעל נחל הבשור ליד עזה. במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946) יצאו מבארות יצחק השיירות שהקימו את היישובים כפר דרום, בארי, תקומה וחצרים.

לאחר ההכרזה על חלוקת הארץ, בכ"ט בנובמבר 1947, החלו אנשי בארות יצחק לבצר את הקיבוץ ובנו מקלטים, תעלות קשר ועמדות מגן. ואמנם, כבר ב-14 במאי 1948, עם הכרזת העצמאות, פלש הצבא המצרי והחל להפגיז את הקיבוץ. חברה אחת נהרגה וחמישה נפצעו. בלילה פונו במהירות האימהות והילדים למרכז הארץ, ובמקום נשארו 80 חברות וחברים.

המצרים המשיכו בהפגזות עד ההפוגה הראשונה (12 ביוני 1948). קיבוץ בארות יצחק הפך למוצב, ותושביו חיו בתנאים קשים מתחת לפני האדמה. עם תום ההפוגה, ב-9 ביולי 1948, החליט הצבא המצרי לבסס את שליטתו בשטחים שתקף והתכונן לכיבוש בארות יצחק.

הקרב המכריע על בארות יצחק החל ב-15 ביולי. בשעה 5:30 עלו על המשק כוחות חי"ר ושריון מצריים בחיפוי ארטילריה כבדה ומטוסים. המגינים, לאחר שעמלו כל הלילה על חיזוק הביצורים, התייצבו בעמדות והדפו שתי התקפות מצריות. אש טנקים הרסה את בתי הקיבוץ כמעט עד היסוד, ופצצת מטוס פגעה במגדל המים, גרמה להצפה של תעלות הקשר והעמדות, הוציאה חלק מכלי הנשק ומלאי התחמושת מכלל פעולה וגרמה לניתוק קווי הטלפון בין העמדות והמטה.

בשעה 10:40 ספגה העמדה הצפונית-מערבית פגיעה ישירה. שלושה מגינים נהרגו. עוד ארבעה מגינים נהרגו בקרב פנים אל פנים כאשר המצרים חדרו דרך הפרצה והשתלטו על כמה מבתי המשק. המצרים התבצרו בבתים שכבשו וריכזו כוחות להתקפה אחרונה ולחיסול הנקודה.

המצב בבארות יצחק היה בכי רע. למרות זאת אזרו המגינים כוח, יצאו למתקפת נגד והדפו את המצרים מתוך הנקודה. הקרב התחדש אחר הצהריים בהתקפה מצרית רביעית לאותו היום. המצרים נתקלו באש עזה של המגינים ולא הצליחו להתקדם. אף על פי כן לא הצליחו המגינים להדוף את המצרים.

בשלב הזה של המערכה ניסה גדוד 9 של חטיבת הנגב להתקרב לבארות יצחק בתגבור של סוללת תותחים. המצרים הפציצו את השיירה, אבל לפנות ערב הצליחו אנשי הגדוד להציב שני תותחי שדה באזור קיבוץ סעד. הם הפגיזו את הכוח המצרי בדיוק כאשר הוא עמד לפתוח בהתקפה וגרמו לתוקפים לסגת.

קיבוץ בארות יצחק עמד במערכה, אך שילם על כך במחיר חייהם של 17 מלוחמיו. בתום המלחמה עזבו החברים הנותרים את הנקודה הישנה והקימו את הקיבוץ שלהם מחדש ליד פתח תקווה, במקום שהיה באותם ימים בקרבת קו הפסקת האש עם ממלכת ירדן.

מורשתו זו של קיבוץ בארות יצחק שבנגב מוצגת עתה במרכז המורשת "בארות בנגב".

בפברואר 2014 נחנך בקיבוץ עלומים מרכז המורשת "בארות בנגב". המרכז שוכן במבנה דו קומתי ששימש בעבר בית ילדים ומועדון לבני הנעורים. כדי להגיע למרכז נוסעים משער הקיבוץ שמאלה, חולפים על פני הרפת ופונים ימינה. מרכז המורשת נמצא מול מגרש הכדורסל, וסביבו פינות חמד מוצלות מסביב לרחבה גדולה שהקימה קק"ל.

הקומה הראשונה משמשת לקליטת קהל ולאירוח כנסים. כאשר מגיעה למקום קבוצה (בתיאום מראש), מפעילים אנשי המרכז מזנון המגיש, בין השאר, עוגות ביתיות.

בקומה השנייה תמצאו תצוגה המתארת את חיי היום-יום בקיבוץ בארות יצחק שבנגב, חיים של תורה ועבודה. עם החפצים, שהושאלו באדיבות ארכיון בארות יצחק, נמנים לוח וכלים של משחק שחמט, קופסה כחולה של קק"ל וכרטיסייה של חברת האוטובוסים דרום יהודה, שהפעילה את הקו מתל אביב ליישובי הנגב. הנהג, אגב, נהג ללון בלילות בקומה השנייה של חדרי מגדל המים.

סיפור מרגש במיוחד מציג את סידור התפילה של מרים שוורץ (פורת) שבו רשמה את תאריכי הלידה של שני ילדיה. בהפגזה הראשונה, כאשר הייתה בהריון, נפצעה מרים ופונתה מהקיבוץ. בעלה דוד כתב לה מכתב אחרון. הוא חשש שלא יחזור מן הקרב וסיפר על התלבטותו באשר לשמו של ילדם העתיד להיוולד. דוד שוורץ נפל בקרב, ומרים קראה לבנה על שמו.

תצוגת סיפורו של הקיבוץ במערכה מרגשת גם היא. תוכלו לראות כאן את ספר "כתב סופר על התורה", שהיה שייך ללאה ולברוך ברמן. בספר נראה חור שנקב בו רסיס של פגז. גם הספר "חיזיון הרצל" לא נמלט מהגורל הזה. מרתק במיוחד ציור המתאר את מראה בארות יצחק בתום הקרבות. אברהם גרוסמן, חבר גרעין אחדות ששהה תקופה קצרה ביישוב ההרוס, צייר אותו על יריעת בד שחתך מאלונקה.

מדריכי מרכז המורשת "בארות בנגב" יודעים לשזור סיפורים רבים בעת הדרכת קבוצות במקום, וסיפורים אלה מצטרפים לסרטון באורך של 12 דקות המספר את סיפורו של קיבוץ בארות יצחק שבנגב.