ממעגל התנועה נוסעים לכיוון נווה אילן (כביש 4115). אחרי כ-700 מ' מגיעים לשער הכניסה הצהוב ליישוב. אם השער סגור – אל דאגה. מכוניות רבות נכנסות ליישוב ויוצאות ממנו. השער ייפתח עד מהרה. מהשער נוסעים עוד כ-400 מ' וחונים באחד ממקומות החניה הרשמיים הצמודים לימין הכביש. שלט קק"ל המכריז על נווה אילן ההיסטורית הוא סימן ברור לנקודה שממנה יש לעלות למקום הביקור הראשון שלנו.

גרם מדרגות עולה לפסגת הגבעה שבה נותרו שרידי נווה אילן הישנה. קק"ל רכשה את השטח מתושב אבו גוש ("האפנדי") שהתגורר בבית האבן הגדול הניצב עד ימינו באתר. הגבעה, המתנוססת כ-700 מ' מעל פני הים, נודעה אז בשם ח'ירבת אל-הווא (חורבת הרוחות), ובית האבן הגדול שבו זכה לכינוי "בית האפנדי".

רכישת הקרקע נועדה להקמת "קיבוץ-משלט", שאנשיו יפתחו בו משק חקלאי ובה בשעה יגנו על הדרך העולה מתל אביב לירושלים. באוקטובר 1946 עלה על הקרקע הגרעין שייסד את קיבוץ נווה אילן. הגרעין מנה 31 צעירים – 17 בנים ו-14 בנות, ניצולי שואה ולוחמי המחתרות. רבים מהם באו מצרפת. הם בנו אוהלים וצריפים מסביב לבית האפנדי, בית אבן גדול שנבנה בסוף המאה ה-19. הבית שימש חדר אוכל, מטבח ומרפאה. חשמל לא היה, והמים הובאו ליישוב במשאית ונאגרו בבור שבחצר.

במלחמת העצמאות מצאו עצמם חברי נווה אילן בלב אזור הקרבות. לאחר כ"ט בנובמבר 1947 ניתקו הערבים את הדרך לירושלים ותקפו את השיירות שביקשו לעלות לעיר. נווה אילן הפכה לעמדה הקדמית בחזית הדרך לירושלים. בראשית דצמבר נהרג אליעזר שוורץ, החלל הראשון מנווה אילן, מאש שנורתה עליו בעת שחרש חלקה במדרון ההר.

ב-8 במאי 1948, במסגרת מבצע "מכבי", יצא מנווה אילן כוח פלמ"ח לכיבוש פרוזדור ירושלים. לאחר הכרזת המדינה הפגיז הלגיון הירדני את המשלט שבנווה אילן מכיוון הכפר יאלו (אזור לטרון) וגרם נזקים כבדים ליישוב.

לאחר המלחמה ניצלו את הבונקרים לגידול פטריות, אך הקיבוץ התקשה להתפרנס מחקלאות. חברי הקיבוץ ניסו למצוא תעסוקה מחוץ ליישוב, אך ללא הועיל. בשנת 1956 התפרקה המסגרת השיתופית, והקיבוץ חוסל. למושב השיתופי נווה אילן, שנוסד בשנת 1963 למרגלות הגבעה, אין שום קשר לנווה אילן ההיסטורית.

נווה אילן ההיסטורית נמצאת בתחומו של פארק יצחק רבין. קק"ל שילטה את האתר בשילוט הסבר, אך האתר עדיין מחכה לשיקום, מה גם שבשנת 2007 גנבו גנבי מתכות את קורות הברזל של בית האפנדי, ותקרתו קרסה. בינתיים אפשר לשוטט בין הבונקרים ועמדות הבטון וליהנות מתצפית היקפית מרהיבה על הרי יהודה ועל המרחב של שפלת יהודה ומישור החוף.

נשוב לרכב ונמשיך בנסיעה לעבר נווה אילן. לאחר כ-400 מ' מגיעים למעגל תנועה. מימין נראים בתי ההרחבה החדשה של נווה אילן. פונים שמאלה ואחרי כ-100 מ', במעגל התנועה הבא, פונים ימינה וליד גן האירועים קדמא מגלים את סימון הדרך של קק"ל, המפנה אל יער המכללות ואל חורבת מצד (סימון שחור).

הדרך יוצאת אל מחוץ לגדר נווה אילן ומגיעה לאחר כ-400 מ' לרחבה השוכנת למרגלות גבעה ועליה סלע גדול הנושא כתובת חקוקה המנציחה את יהדות בלגיה שנספתה בשואה. בין העצים הציבה קק"ל חניון קטן ונעים. אנו נמצאים כאן בנקודת הפיצול של שלוש דרכים מסומנות, המובילות כולן אל יעדנו – גן הפסלים. דרך מסומנת אדום פונה ימינה ומגיעה לגן הפסלים, מהלך כשני ק"מ (מתאימה לרכב חזק בלבד). אנחנו ניסע תחילה היישר לפנים בדרך המסומנת ירוק למצפור לוקי. הדרך מתאימה לרכב פרטי.

שלט אבן בקצה המערבי של רחבת גן הפסלים מספר שהיער באזור זה חודש לאחר שריפה באמצעות ידידי קק"ל מהולנד. מהשלט עולה דרך עפר מסומנת אדום המעפילה לראש הגבעה ומגיעה לאחר כ-400 מ' לחורבת מצד (ח'ירבת אל-קצר. במפת סימון שבילים – חורבת מצדית).

המצד, בראש גבעה המתנשאת 530 מ' מעל פני הים, נבנה על יסודות מהתקופה ההלניסטית ונראה כי נבנה אז על ידי החשמונאים. במקום נמצא מטבע של הלגיון הרומאי העשירי פרטנסיס, ונראה כי הקירות ששרדו בו עד ימינו לגובה מטר בערך שייכים לתקופה הרומית. המצד נועד לאבטח את הדרך שעלתה מאמאוס שליד לטרון לירושלים.

המצד מעניק תצפית טובה על גבעות השפלה – מודיעין, אזור יער בן שמן, רחובות ותל אביב. מדרום לדרך המסומנת אדום נמצאת מערה גדולה ששימשה כנראה מאגר המים של המצד.

מהחורבה נשוב לרכב ולנווה אילן.