נתחיל את הסיור בקצה המערבי של המושבה, סמוך לכביש 918. שרידי קירות של בית איכרים, שמהם שרדו שני נדבכים לכל היותר, מגלים שבתי המושבה היו קטנים ובנויים אבני בזלת. סמוך לבית ניצב שלט עץ נושא סמל קק"ל ובו שרטוט המתאר את בתי המשפחה. השלט מציג 26 בתים, רובם בתי מגורים וארבעה ששימשו לצורכי הציבור. סמוך לבית נמצאת רחבה גדולה ובה גלעד המנציח את הנופלים בקרב המר שהתחולל כאן עם הסורים במלחמת העצמאות. הסורים תקפו את היישוב ב-6 ביוני 1948, אך נהדפו. במתקפה השנייה, שהתחוללה ארבעה ימים אחר כך, כבשו הסורים את המושבה לאחר קרב קשה, מבית לבית. בקרב נפלו 11 איש מקרב התושבים ושלושה מגינים. תשעה תושבים הצליחו למלט את נפשם ו-29 נפלו בשבי הסורים ושבו ארצה רק אחרי 13 חודשים.
אחד החללים היה כרמי גרבובסקי, שנפל לעיני אמו רבקה. באתר "יזכור", אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל, מסופר שכרמי נלחם עד הכדור האחרון, כאשר הסורים כבר חדרו למושבה והחלו לשרוף את בתיה. בספר "שלושה ימים בסיוון", שכתבה המשפחה, מספרת האם: "כרמי ישב מאחורי גזוזטרה על פח... הסוריים חשבו שאחד משלהם תפס עמדה והתחילו להתקרב אליו. אז שלח בהם כרמי צרור והפיל אחדים מהם. התחננתי לפניו וביקשתיו 'בוא נלך מכאן, יתפסו אותך!' אך הוא באחת: 'איני זז מכאן עד שתבוא התגבורת...'". רבקה ניסתה להימלט לאיילת השחר, אך נתפסה ונפלה בשבי.
סיפורה הכאוב של נפילת משמר הירדן שנוי במחלוקת. אנשי האצ"ל ותושבי משמר הירדן טענו שהתגבורת שהוקצתה להם, גדוד 23 מחטיבת כרמלי, עוכבה על ידי מפקדת חטיבת עודד משיקולים פוליטיים. טענות אלה הוכחשו על ידי אנשי חטיבת עודד, שטענו כי הגדוד מכרמלי, שעבר לגזרה מחזית הגליל המערבי, לא הספיק להתארגן. בעקבות הסכמי שביתת הנשק שבה משמר הירדן לתחום ישראל, אבל המושבה לא נבנתה מחדש. על אדמותיה הוקמו קיבוץ גדות ומושב משמר הירדן.
על עמוד זיכרון, המוצב בצד רחבת ההנצחה, כתובות השורות הראשונות של מילות השיר "משמר הירדן", שכתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה": "הלאה ירדן, הלאה זול". אימבר חיבר את השיר בעקבות ביקורו במשמר הירדן.