השביל יורד בשדה פתוח בפאתי יפיע ומגיע חיש קל לכרם זיתים יפהפה. בקצה הכרם צומחת משוכת צבר, ומעברה נמצא יער בלפור. השביל מוצא את הפתח במשוכה וממשיך הלאה.
(מי שמחפש עוד מקום לבקר בו, מעט מחוץ לתוואי השביל, יוכל לצעוד כ-150 מ' במורד המדרון, במקביל למשוכת הצבר, ולהגיע לתעלה חצובה בסלע. אַבֶּס מעוז, מורה הדרך מקיבוץ גניגר, הפנה את תשומת לבנו למקום שבו הציבו הטורקים תותחים במלחמת העולם הראשונה כדי לנסות ולבלום את הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי).
עתה אנו צועדים בדרך עפר באחד מקטעי היער היפים ביותר של קק"ל. רבים מהעצים כבר בני 70 ואף יותר. גזעיהם הישישים נטויים מזוקֶן ומעניקים ליער מראה מיוחד. בין העצים צומחים שיחי אלת המסטיק וצמחים עונתיים כגון כלניות וחצבים. במרחק של כ-400 מ' ממשוכת הצבר פוגש שבילנו שביל מסומן אדום הבא מכביש 75 שבמעלה המדרון.
שביל יזרעאל-קק"ל עוזב את דרך העפר ומשתלב בשביל "האדום" (שימו לב לנקודה הכתומה המסומנת לצד הסימון האדום). הוא יורד בין עצי היער ועובר ליד גת חצובה ויפה שנותר בה "הצינור", פתח עגול שדרכו עבר התירוש ממשטח הדריכה לבור האיסוף. ליד הגת, בלב רחבה מרוצפת קטנה, ניצב עמוד ריבועי. יד זדונית קילפה כבר לפני זמן רב את הציפוי שעיטר את פאותיו. לידו נמצא ספסל אבן. זה מה שנותר מהאנדרטה לזכר בלאנש "באפי" דאגדייל (1948-1880).
דאגדייל, אחייניתו של הלורד בלפור, הייתה אוהדת ציונות מושבעת. היא טיפחה יחסים מיוחדים עם וולטר אליוט, ששירת בממשלת בריטניה בתפקידים שונים, ואת מידע החסוי שהדליף לה הייתה מעבירה מיד לדוד בן גוריון ולחיים ויצמן. ב-14 במאי 1948, כשהיא על ערש דווי, סיפרו לה שדוד בן גוריון עומד להכריז על עצמאותה של מדינת ישראל. "זה היום המאושר בחיי", לחשה. למחרת השיבה את נשמתה לבוראה. קק"ל הציבה אנדרטה לזכרה ביער בלפור, היער של דודהּ. מכיוון שהפגיעה באנדרטה לא נפסקה, זכתה דאגדייל לאנדרטה צנועה יותר בבית הספר האזורי שבגניגר.
השביל נמשך במורד המדרון במעין שביל מורשת שייסדו חברי קיבוץ גניגר. שימו לב לעצי הברוש, הנטועים פחות או יותר בקו ישר שיורד לגניגר. חברי הקיבוץ נטעו את הברושים האלה בשנות ה-30 במדרון שיורד מכביש 75 לקיבוץ. מי שרצה באותם ימים לחזור לקיבוץ בתחבורה ציבורית בשעות הערב היה חייב לנסוע מחיפה לנצרת, לרדת מהאוטובוס במעלה המדרון שבו אנו נמצאים ולעשות את דרכו ברגל לקיבוץ. הברושים סימנו את הדרך אליו. לצד השביל עוד תקועים ברזלי הזווית שייצבו בעבר את מדרגות העץ הישנות.
השביל עובר דרך שדרה כפולה של ברושים. מאחוריה, ברחבה פתוחה, צומח חרוב יפה בעל 18 זרועות, עדות לשריפות הרבות שנפגע מהן. זהו "חרוב יומולדת" שאליו עלו ילדי גניגר לחגוג את ימי ההולדת שלהם. אבס מעוז, כמורה דרך ראוי לשמו, ניסה להאדיר עוד את המוניטין של החרוב ונהג לספר שהעץ ניחן באנרגיות מיוחדות שעוברות למי שמחבק אותו. רצה הגורל (או העץ...) ויום אחד סיפרה מישהי שבעלה, שלקה במחלת עור קשה והתייאש מהרופאים, חיבק את העץ ונרפא...
מהחרוב כבר קצרה הדרך לסיום המסלול. אחרי מאגר המים הישן של גניגר הוא חוצה דרך עפר, עובר ליד גלי אבנים שנותרו מהכפר ג'ינג'ר ומגיע לשער האחורי של הקיבוץ. השער סגור בדרך כלל, אך אין שום בעיה לזחול מתחתיו. השביל עובר דרך רחבת החניה של בית הספר האזורי. אם בית הספר פתוח, תוכלו לבקש מהשומר להיכנס ולהציץ באנדרטה המחודשת לזכר דאגדייל שליד השער. השביל יורד אל פינת "חמשת הרוחות" שמטפחים ילדי בית הספר המקומי ומאגף את גניגר מדרום עד שער הקיבוץ, ליד רחבת החניה שבה מסתיים הטיול.