מינים מתפרצים הם מינים המרחיבים את תפוצתם לסביבות חדשות ללא עזרה ישירה של האדם (בניגוד למינים פולשים המגיעים לטריטוריות חדשות בעזרתו). בדרך כלל ההתפשטות הזאת מלווה גם בעלייה חדה בשפע של המינים האלה במקומות שבהם חיו ובאלה שאליהם פלשו. מאחר שהטבע הוא מערכת דינמית שבה הרחבות תפוצה ושינויים בשפע קורים באופן קבוע, בהתפרצויות מזהים תהליכים של עלייה חדה בשפע בפרקי זמן קצרים יחסית. כמו כן, אף שמינים מתפרצים אינם נעזרים באדם כדי להגר לסביבות חדשות, התפרצותם מתרחשת בדרך כלל בתגובה לשינויים שנעשו בסביבה – פעמים רבות בידי אדם – ואפשרו את השינויים בדינמיקה של האוכלוסייה המתפרצת.

הגדרתם של מינים כפולשים היא משימה קלה, שכן הם חייבים להיעזר באופן ישיר באדם, אבל ההגדרה של מינים כמתפרצים קשה יותר מאחר שהם מרחיבים את תפוצתם בכוחות עצמם ומאחר שאין קריטריונים ברורים של ערכי סף. לפיכך זיהוי מינים מתפרצים הוא עניין מעט סובייקטיבי, ובדרך כלל מושפע מאוד מנזקים שמינים אלה גורמים לחקלאות ולאדם.

מבין העופות קל לזהות מינים כמו אנפית הבקר, העורב האפור, העורבני והקאק כמינים מתפרצים בישראל. ארבעת המינים האלה הרחיבו את תפוצתם בישראל במהלך השנים מהחבל הים תיכוני אל ספר המדבר ואל החבל המדברי, תוך שהם כובשים סביבות חדשות, עולים מאוד במספריהם וגורמים נזקים סביבתיים שונים. לפעמים השינויים האלה משפיעים בתורם על מיני עופות אחרים. למשל בשיטת ״המיטה החמה״, קן העורב האפור משמש כמה מינים נוספים: בזמן הקינון – הקוקייה המצויצת מטפילה את הקן, ולאחר הקינון – ינשוף עצים, בז מצוי ובז עצים מטילים בקן המשומש ודוגרים בו. לכן עם התפשטות העורב האפור מהחבל הים תיכוני לצפון הנגב בסוף שנות ה-70, חלו שינויים באוכלוסיות כל המינים המלווים אותו, וכולם החלו לדגור באזור הזה. כיום אפשר להתייחס גם אל ינשוף העצים כאל מין מתפרץ, מאחר שאוכלוסייתו בישראל, ובעיקר בנגב, גדלה עשרות מונים. ייתכן מאוד כי בשל הגידול באוכלוסיית הינשופים התמעטו בזי העצים בשנים האחרונות. הינשוף הוא עוף יציב הכובש את הקן בסוף החורף ולפעמים מקנן בו לאורך כל השנה. בז העצים הוא דוגר קיץ המגיע לישראל במהלך האביב, כאשר הינשופים כבר דוגרים. ייתכן מאוד שזמינות קנים נמוכה צמצמה את אוכלוסייתו.

העורבני והנקר הסורי הרחיבו את תפוצתם בישראל עם התפתחות החקלאות. העורבני איננו מיטיב לעופף ולחצות מרחקים, והתפשטותו הייתה איטית יחסית. בתחילת שנות ה-80 היגרו העורבנים מהר חברון לחבל יתיר ושם התבססו, ולקראת סוף שנות ה-80 התבסס המין באזור להב, וכיום הוא שכיח למדי בבאר שבע ובסביבותיה. יערות קק״ל שימשו לפיכך קרש קפיצה להתפשטות המין לצפון הנגב, מאחר שהם הוסיפו את הגורם שחסר היה למין הזה בנוף – עצים. את ההתבססות ביער יתיר הקלו גם מטעי עצי הפרי שביער, שהעורבני גורם להם נזקים. שלא כמו העורבני, קשה יותר להבין איזה שינוי בנוף אפשר את התפשטות הקאק דרומה. נראה שמין זה, שדגר בעיקר בבורות ובמערות, החל לנצל מתקנים מלאכותיים כמו אנטנות ועמודי תאורה גבוהים לקינון, כלומר עבר שינוי התנהגותי שאפשר לו לכבוש סביבות חדשות.

אפשר לסכם ולומר כי שלא כמו המינים הפולשים שהובאו ממרחק, מינים מתפרצים מותאמים יותר לאזורים שאליהם פלשו מסביבות קרובות יחסית, ולפיכך להרחבת תפוצתם אין בהכרח השלכות שליליות על המערכת האקולוגית, כי מינים אחרים בחברה התפתחו במקביל אליהם באותן הסביבות. לפיכך שינויים בדינמיקה של חברת העופות, כפי שתוארו עקב התפרצות העורב האפור, אינם מובילים להכחדה ויכולים להוות דוגמה לדינמיקה המעניינת של חברות הציפורים בעולם המתפתח במהירות.