נוסעים בכביש אשדוד–אשקלון (כביש 4) ונכנסים מערבה בכניסה הדרומית לאשדוד. חוצים את מסילת הברזל וברמזור הראשון, ליד תחנת הדלק, פונים ימינה (שדרות משה סנה). נוסעים כ-400 מ' וחונים מימין, על פי השלט "פארק עד הלום". חונים ליד האנדרטה דמוית האובליסק, המנציחה את חללי הצבא המצרי שנלחמו במקום.

האנדרטה דמוית האובליסק, העשויה סלע גרניט כתום, הוצבה בעקבות הסכם השלום עם מצרים, להנצחת הלוחמים המצרים שנפלו באזור בקרבות מלחמת העצמאות. אובליסק נוסף נמצא מול מצודת יואב (עיראק א־סווידאן), ליד חמי יואב. מסביב לאנדרטה צומחים עצי שקמה גדולים.

חדי-עין יוכלו לגלות שריד של עמדת מקלע ויקרס מצרית שקועה באדמה.
שביל קצר עובר בין עצי השקמה ומגיע לגשר הנטוי על נחל לכיש. עמדת הפילבוקס הניצבת בצד הגשר נבנתה בשנת 1936 בידי הבריטים כדי למנוע מערביי ארץ ישראל המורדים לפוצץ את הגשר. מול הפילבוקס ניצבת אנדרטת זיכרון עם שמות הנופלים בקרבות מלחמת העצמאות באזור.

הצבא המצרי הגיע לנחל לכיש ב-29 במאי 1948. למזלנו, יחידה של "גבעתי" הקדימה אותו ופוצצה את הגשר כבר ב-12 במאי. פיצוץ הגשר הפך למשימה קשה לאחר ששתי הפרדות שנשאו את חומר הנפץ התנערו ממטענן וערקו בחשכת הלילה. הלוחמים נאלצו לשאת את חומר הנפץ בעצמם.
בעוד המצרים מנסים לבנות גשר חדש הרכיבו בבסיס תל נוף את ארבעת מטוסי המֶסֶרְשְמִיט הראשונים של חיל האוויר, שנרכשו בצ'כוסלובקיה.

הטייסת הראשונה של חיל האוויר הישראלי יצאה מיד לדרכה, עוד לפני ניסוי כלים, ותקפה את המצרים. בתקיפה זו אבד מטוס אחד וטייסו נהרג. אחד מארבעת הטייסים היה עזר ויצמן, לימים מפקד חיל האוויר ונשיא מדינת ישראל. המצרים הופתעו למראה "חיל האוויר" הישראלי ונערכו למגננה. הם החזיקו מעמד בגדת נחל לכיש עד אוקטובר 1948, ונסוגו דרומה בעקבות מבצע "יואב".

נשוב לכביש אשדוד–אשקלון (כביש 4) וניסע דרומה לעבר אשקלון. לאחר כ-7 ק"מ נפנה ימינה על פי השילוט "ניצן". נחלוף על פני הכניסה ליישוב וכקילומטר וחצי אחרי הצומת נפנה ימינה, ניסע כ-200 מ' ונפנה שמאלה. נמשיך עוד כ-400 מ', חלקם בדרך עפר, עד לרחבת החניה הגדולה שלפני בית ספר שדה שקמים, השוכן במקומה של ניצנים הישנה.

קק"ל רכשה את הקרקע מהכפר חַמָמָה, ובשנת 1943 עלו לכאן חברי תנועת הנוער הציוני והקימו את קיבוץ ניצנים. הם התיישבו ב"ארמון" (המבנה הגדול בן הקומתיים), באוהלים ובצריפים. בימים ההם, היישוב העברי הקרוב ביותר לניצנים היה באר טוביה, במרחק של כ־10 ק"מ. מצפון לקיבוץ שכן מחנה בריטי. הקיבוץ נהנה מאספקת מים מ"גבעת המכלים" של המחנה.

חוף ניצנים עלה לכותרות ב-12 במרץ 1947, כשספינת המעפילים שבתאי לוז'ינסקי נתקעה על שרטון ועל סיפונה 823 איש. תושבים רבים קידמו את פניה. העולים התערבבו בין התושבים וכך התחמקו רבים מהם מהבריטים. הבריטים גירשו 700 איש למחנות המעצר בקפריסין, ובהם 170 ארצישראלים. שמה המקורי של הספינה היה "סוזנה", ועליה כתב חיים חפר את שירו המפורסם "שושנה שושנה".

ב-16 במאי 1948, עם הפלישה המצרית ולאחר התקפות קשות מצד ערביי האזור, פונו הילדים והנשים ברגל לבאר טוביה ("מבצע תינוק"). בניצנים נשארו 67 חברים, מתוכם עשר נשים, ומחלקה של חטיבת גבעתי. יחד מנה הכוח המגן 141 אוחזים בנשק, חלקם חסרי ניסיון קרבי.

המצרים התפנו לטפל בקיבוץ רק לאחר שנעצרו בנחל לכיש. גדוד חי"ר מצויד בתותחים ובטנקים תקף את הקיבוץ ניצנים בליל 6 ביוני 1948. לאחר הפגזה קשה הסתערה פלוגה מצרית על "גבעת המכלים", אך ההסתערות נהדפה. לאחר מכן הפציצו מטוסים מצרים את עמדות המגינים וזרעו הרס רב.

בשעה 11:00 כבשו לוחמי החי"ר המצרי, בחיפוי ארבעה טנקים, את "גבעת המכלים". אנשי ניצנים נסוגו ל"ארמון" – בית הפרדס הגדול שבמרכז היישוב. ניסיון ההימלטות נכשל ועלה בהרוגים. מפקד ניצנים אברהם שוורצשטיין החליט להיכנע, אך אחד החיילים שנשלח להידבר עם המצרים נורה ונהרג. אברהם והאלחוטנית מירה בן ארי יצאו לעבר קצינים מצרים להודיע על כניעתה של ניצנים. מפקדם שלף אקדח והרג את אברהם. מירה שלפה אקדח משלה וירתה במפקד המצרי. חבריו הרגו אותה מיד.

ניצנים נפלה ב-7 ביוני. בקרב נהרגו 33 ממגיניה. השאר נלקחו בשבי לאחר שהושפלו במצעד ברחובות מג'דל (אשקלון של היום). נפילת ניצנים זעזעה את היישוב. אבא קובנר, קצין החינוך של חטיבת גבעתי, פרסם דף קרבי וביזה את מגיני ניצנים. רק שנים רבות אחר כך טוהר שמם של הלוחמים.

צה"ל כבש את ניצנים ב-28 באוקטובר. שבויי ניצנים חזרו לישראל לאחר מלחמת העצמאות, אספו את עצמות הנופלים וקברו אותם בקבר אחים בבית הקברות של הקיבוץ. הם הקימו את הקיבוץ מחדש כ-3 ק"מ ממזרח לקיבוץ הישן. כיום פועל ב"ארמון" בית ספר שדה "שקמים" של החברה להגנת הטבע. לידו ניצבת אנדרטת האישה הלוחמת. בעמק הקטן שממזרח לארמון, שם נפלו מירה בן ארי ומפקד ניצנים, הוקמה אנדרטה לזכרם. סרט קצר המוקרן ב"ארמון" מתאר את סיפורה של ניצנים.

מניצנים הישנה נוסעים בחזרה לכביש 4 ופונים ימינה (דרומה). לאחר כ-600 מטרים פונים שמאלה בכביש 232, חולפים על פני קיבוץ ניצנים וכ-1.2 קילומטרים מהצומת פונים צפונה (שמאלה) בדרך עפר. נוסעים כ-900 מטרים ופונים ימינה לרחבת החניה שבגבעה.

גבעה 69 נקראת כך מפני שהיא מתנשאת 69 מטרים מעל פני הים. הגבעה היא הנקודה הגבוהה בשטח ולכן הבריטים בנו בה שלושה מגדלים, שסיפקו מים למחנות הצבאיים שבקרבתה. מכאן גם כינויה - "גבעת שלושת המגדלים".

בליל 7 ביוני, לאחר נפילת ניצנים, תפסה את הגבעה פלוגה מגדוד 53 של חטיבת "גבעתי". הצבא המצרי תקף את הגבעה ב-9 ביוני, אך לא כבש אותה. באותו לילה החליפה פלוגה ב' מגדוד 51 של "גבעתי" את הפלוגה הקודמת. למחרת תקף הצבא המצרי את הגבעה וכבש אותה לאחר קרב קשה, שבמהלכו נהרגו 20 לוחמים מפלוגה ב' ונפצעו רבים. אחדים מהלוחמים נפלו בשבי.

במסגרת מבצע "יואב", בלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר, התעשתה פלוגה ב' והשתלטה על צומת גבעתי. המצרים נסוגו ממישור החוף הדרומי וב-27 באוקטובר נתפסה גבעה 69 ללא קרב.

בגבעה, שהיא חלק מיער חסה, מוצבת אנדרטת זיכרון לנופלים. קק"ל הציבה במקום חניון ושיקמה לאחרונה את המגדלים.

אפשר לסיים את הטיול באתר נוסף ובו חניון של קק"ל. לשם כך יש לחזור מגבעה 69 לכביש 232 ולנסוע דרומה כארבעה ק"מ, לצומת הודיה. פונים מערבה (ימינה) ומיד דרומה (שמאלה), נוסעים כ-300 מטר ופונים מזרחה (שמאלה) בדרך עפר המובילה לחניון הודיה שביער כרמון.

החניון שוכן בצל עצי בוסתן, המרמזים על מקומו של הכפר הערבי הנטוש ג'וליס. במקום תמצאו אנדרטת זיכרון לחללי חטיבת "גבעתי, במלחמת העצמאות, את קבר שיח' מוחמד ואת באר ג'וליס. בשוליים הצפוניים-מזרחיים של החניון נוצרת בחורף שלולית חורף קטנה, המשמשת אתר רבייה חשוב לבעלי חיים ולצמחים של בית גידול ייחודי זה, שהיה בעבר נפוץ בארצנו אך הפך לנדיר. קק"ל הנגישה שביל לבריכה והציבה שילוט הסבר על עולם החי והצומח בבריכה.