המבואה נמצאת למרגלות בית הספר הישן של אילניה, שנוסד בשנת 1922. מעט ממזרח לבית הספר, עוד לפני השביל, נמצאת מערת המקווה, שידעה גלגולים רבים בחייה. אנשי המושבה יצרו את המקווה המאולתר בשנת 1902 והשתמשו בו עד להקמת בית המרחץ. מאוחר יותר השתמשו במערה כתנור אפייה ציבורי. במערה הזו התגוררו אלכסנדר וציפורה זייד, ובמלחמת העצמאות שכנה בה המפקדה הקדמית של חטיבת גולני.

השביל יוצא מערבה בדרך רחבה. משמאל מלווה את הדרך שדרה של עצים נטועים ממבחר עצי ארץ ישראל – אלון מצוי, ברוש מצוי, אלון התבור וחרוב מצוי. לאחר כ-180 מ', בקצה כרם זיתים המלווה את הדרך מימין, מגיעים לצומת. מי שיפנה שמאלה, יוכל להגיע היישר אל המעיין. אנחנו נפנה ימינה לצד הכרם ונגיע אחרי כ-200 מ' לצומת נוסף. לפני שנפנה שמאלה לברוש הגדול הנראה מכאן היטב, נמשיך היישר לפנים.

תחילה נעבור ליד עץ מיש מפואר, שבצילו מוצבים שני שולחנות פיקניק. קל לזהותו על פי עליו הא-סימטריים, ועל פי מסורת עממית, ענפיו ידועים בסגולתם לגרש שדים רעים. ייתכן שהעץ הזה ניטע על ידי הכפריים הערביים. לידו נמצא עץ גדול של אלה ארצישראלית, שהתכבדה גם היא בשולחן פיקניק. הגדר של חוות השומר, עתה בסיס הדרכה צבאי, קרובה מאוד לגת.

ליד האלה חצובה בסלע גת גדולה, אופיינית בצורתה לתקופה הביזנטית. לידה יצרה רשות הטבע והגנים בשיתוף עם חוות השומר גן מקלט לצמחים נדירים. עם הצמחים שנשתלו כאן נמנים זמזומית ורבורג, מרווה מנוצה, בקיית יזרעאל, מרוות איג ואירוס הביצות.

נשוב לצומת שממנו באנו ונפנה מערבה (ימינה) לברוש הגדול. זהו אחד הברושים הגדולים והמרשימים בישראל. מראהו יוצא דופן, מעין הכלאה בין ברוש צריפי לברוש אופקי. מבט בוחן מגלה שענפיו הגדולים אינם עגולים אלא פחוסים, והם יוצרים נוף סבוך המעניק לעץ מראה יוצא דופן.

על פי גרסת אחד מזקני הכפר לוביא, שהריסותיו נראות כיום ביער לביא, הברוש הוא שהעניק לכפר את השם סג'רה (עץ בערבית), ומכאן התרגום העברי של שם המושבה אילניה. אנחנו לא אחראים לגרסה הזו, אבל בשום פנים ואופן איננו מוכנים להרוס סיפור יפה.