מצומת האלה ממשיכים דרומה (כביש 38), ובצומת גבעת ישעיהו פונים שמאלה ומיד ימינה בדרך סלולה מזרחה (סימון ירוק). שילוט של קק"ל מכוון את הדרך לחורבת עתרי. לאחר 2.4 ק"מ חולפים על פני הפנייה לחורבת מדרס וממשיכים שמאלה על פי הסימון הירוק עד לצומת טי (3.4 ק"מ). כאן פונים ימינה ולאחר כחצי קילומטר, ליד שדרת הברושים, פונים שמאלה (סימון כחול). לאחר כקילומטר אחד מגיעים לרחבת החניה של חורבת עתרי.

הערה: יש להצטייד בפנס לביקור במערת התבליטים ובמערכת המסתור.

נראה כי תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות, ממרעה ומעיבוד התוצרת החקלאית. ריבוי הגִתוֹת מלמד שגידול גפן לתעשיית היין היה ענף כלכלי חשוב. ממצאים נוספים באתר חושפים מקורות פרנסה נוספים: מתקן קולומבריום מלמד על גידול יונים וניצול הפרשותיהן לזיבול השדות ואילו משקולות הנול והפלך מלמדים על טוויית חוטים ואריגת אריגים.
היישוב הגיע לשיאו במאה ה-1 לספירה, והוא השתרע אז על פני כ-12 דונם. מממצאי החפירות עולה שהיישוב נפגע קשות מידי הרומאים במהלך המרד הגדול (69 לספירה). באתר התגלה חרס הנושא את השם "עתרי", ומדובר בחלק מתעודה ששימשה מעין קבלה ליצוא חקלאי. השם דומה לשמו של יישוב בשם כפר עתרא. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון בן התקופה הרומית, מזכיר את היישוב בכתביו (מלחמות היהודים ד, ט, ט) ומציין שהרומאים הרסו אותו בתקופת המרד הגדול במהלך מסע צבאי שערך באזור המצביא הרומאי צריאלוס.
לאחר המרד שבו יהודים למקום ושיקמו את רובע המגורים. לקראת מרד בר כוכבא, שפרץ בשנת 132 לספירה, התקינו תושבי המקום מחילות מסתור תת-קרקעיות ומערכות לאיסוף מי גשם. היישוב לקח חלק גם במרד הזה, וסופו שחרב.
לאחר מרד בר כוכבא נותר המקום שומם במשך כ-70 שנה. בסביבות שנת 200 לספירה התיישבה כאן אוכלוסייה פגאנית, ככל הנראה יוצאי הצבא הרומי, ושיקמה חלק מהמבנים באתר.
אנשי תחום שימור ברשות העתיקות בשיתוף עם אנשי קק"ל שימרו ושחזרו מבנים באתר, ואנו, המטיילים, יכולים ליהנות מביקור במקום.

מרחבת החניה עולים כ-200 מ' בשביל רחב ומסומן ירוק עד לשער הכניסה לאתר, שבו הציבה קק"ל שלט הסבר ומפה של המקום (המספרים בסוגריים מתאימים למספרי האתרים בחורבת עתרי).
משער הכניסה לאתר נטפס לראש הגבעה בשביל מתון ששומר על תוואי של דרך מהתקופה הרומית (1). עד מהרה נגיע לצומת שבילים (2). נמשיך היישר לפנים. בצד המערבי (ימני) של השביל נמצא מכלול המגורים הצפוני-מערבי של האתר, המתוארך לימי בית שני, תקופת השיא שלו. המבנים עשויים מטורי חדרים המקיפים חצרות פנימיות, והקירות החיצוניים הבנויים מאבנים גדולות שימשו להגנה מפני אורחים בלתי קרואים. אזור מגורים זה ננטש בימי המרד הגדול, כפי שמעידות מטבעות מאותה תקופה שנמצאו בו. לאחר המרד לא נושב חלק זה מחדש.
בקצה המעלה נמצא מקווה טהרה גדול (3), חצוב ומטויח לבן. המתקן כולל מבוא מלבני בעל קרקעית מדורגת. נפח האגירה של המקווה עומד על יותר מ-40 מ"ק.

לפני מרכז הכפר נמצאת נקודה הצופה אליו (5) ולידה שלט המשחזר את מראה הכפר בעבר. בכניסה לרחוב הראשי, מימין, נמצאים שרידי מקווה טהרה (6), שלקרקעיתו יורדות מדרגות חצובות. במקווה הזה נמצאו עצמותיהם של 15 אנשים שנקברו בו על רכושם, עדות מזעזעת לחורבן. השלד של אחד הנקברים מעיד שראשו נכרת באבחת חרב. מקווה הטהרה, כמו כלי אבן, מטבעות מימי המרד הגדול ונרות חרס בעלי עיטורים "יהודיים" אינם מותירים ספק באשר לאופייה של האוכלוסייה שהתגוררה במקום.
השביל מגיע לנקודה הצופה על מכלול המגורים העיקרי באתר. הממצא המרכזי כאן הוא המבנה הציבורי ששטחו 13x7.5 מטרים (7). במבנה נחשפו שלוש אוֹמְנוֹת ריבועיות שנשאו עמודים וכותרות. בחצר שלמרגלות המבנה התגלה ספסל. חופרי האתר משערים שזהו בית כנסת קדום או מבנה קהילתי שבו התכנסו התושבים למטרות חברתיות ואולי עסקו כאן גם בקריאת כתבים דתיים.
בפינה הצפונית-מערבית של המבנה פעור פתחה של מערכת מסתור (8). מדרגות חצובות יורדות למחילה באורך כ-20 מ' שאפשר לזחול דרכה (פנס חובה) ולצאת במבנה מגורים אחר. המחילה היא חלק ממערכת מסתור גדולה שנחצבה כהכנה למרד בר כוכבא. הגישה למערכות המסתור נעשתה דרך פירים שנחצבו ברצפות החדרים והוסוו בלוחות אבן. במהלך המסלול הקצר יורדים מפלס חצוב אחד לחדר גדול למדי וממנו עולים בסולם יתדות קצר ומסיימים את המסלול. בחורף המערכת מוצפת מים ואין להיכנס אליה.

נחצה את רובע המגורים (9). בקצהו הדרומי נמצאת גת חצובה גדולה (10). במרכז משטח הדריכה נחצב שקע לבורג שנועד לסחוט את המיץ מהענבים עד הטיפה האחרונה.
הדרך הנוחה לחזור מהגת לנקודת המוצא עוברת בשביל המקיף את האתר ממזרח. כדאי לשים לב לחורש העשיר המלווה את האתר, שבו נפוצים העצים אלון מצוי, אלת מסטיק ואשחר ארצישראלי והשיחים שלהבית דביקה וסירה קוצנית.