מול מצפה התמר, מצידה המערבי של הדרך, נמצא סלע נושא כתובת המזכיר ניסיון חלוצי ליישב את המקום בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. המתיישבים, חברי מפלגת הפועל הצעיר, עסקו בהכשרת השטח עבור קרן קימת לישראל. הם נאבקו בעצי שיזף מצוי, סיקלו את השטח ובנו טרסות, אך נאלצו להתמודד עם שטח קשה מאוד לעיבוד חקלאי. בשיאה מנתה האוכלוסייה במקום כ-80 איש.
במקום, שנקרא הר כנרת, התיישבו שלוש קבוצות של חלוצים. קבוצת אחווה, שהתארגנה בשנת 1919 בעיר קובנה שבליטא, הגיעה להר כנרת בשנת 1920. הקבוצה החזיקה מעמד בתנאים הקשים רק כמה חודשים, אחר כך הצטרפה לגדוד העבודה ובשנת 1927 התיישבה בקיבוץ שריד.
הקבוצה השנייה, קבוצת וילנה, שהתה בהר כנרת עד 31 בדצמבר 1920 ואחר כך יצאה למשימות שונות ברחבי הארץ כגון סלילת כבישים, בנייה, חציבה ונגרות. לאחר שתי שנות נדודים הצטרפו חבריה לקבוצת כנרת. אנשי הקבוצה השלישית, שבאו משיפטובקה שבאוקראינה, היו האחרונים שעזבו את המקום.
המתיישבים חיו בתנאים קשים מאוד. תחילה גרו רובם באוהלים ואחר כך זכו בצריפים שקיבלו מקבוצת דגניה ב'. הם נאלצו לסנן את המים המזוהמים של עין פוריה כדי שאיכשהו יהיו ראויים לשתייה ולקו במלריה. השכר והמזון היו מועטים, וחברי הקבוצה שקעו בחובות כספיים כבדים. המוסדות הציוניים התייאשו מהמקום וסייעו לו אך במעט. באוגוסט 1925, לאחר שבמקום נותרו שבעה חברים בלבד, פיזרו המוסדות את הקבוצה ומסרו למכירה את הציוד שהיה במקום.
כחצי קילומטר במורד ההר מעין פוריה, בתוואי שביל ישראל, נותרו שרידי בריכה לאגירת מים שבנו אנשי הקבוצה.