בלבה של אמריקה, עיירה ציורית קטנה שחיה בהרמוניה עם סביבתה. האזור משובץ חוות, פלגי מים וגבעות מוריקות. באביב, עננת פריחה לבנה מקציפה מעל שדות ירוקים, בסתיו – עצי אדר, אלון וליבנה צובעים את הטבע בגוונים מרהיבים. יללות שועלים נישאות למרחוק, צבאים חוצים ברכות את השדות, נחבאים למחצה על ידי ערפילי הבוקר הסתוויים. במרבית השנה, פרחי בר לצד שיחי דפנה, מורן, שרך ואלמון לוכדים את עיני המתבונן. אפילו בחורף אינספור ציפורים ממלאות את העצים החשופים, ופתותי שלג בהירים מגבירים את פכפוך פלגי המים המרובים.

ואז, יום אחד, הכול השתנה.

כך, בתרגום חופשי, נפתח ספרה של רייצ'ל קרסון, "האביב השקט". הספר מתחיל בתיאור טבע פסטורלי, מרהיב, נינוח, טבע שהאדם מתקיים עמו בהרמוניה מוחלטת. ואז הריקבון פושה בכול. וכך היא מתארת:
הבקר חלה ומת, מגפה פשטה בעופות, בכל מקום קינן המוות, הדגים נעלמו.
העצים לא הצליחו לתת פריים באותה שנה, הפרחים בוששו מלהגיע.
משפחות החוואים לקו במחלות שטרם נראו כמותן לאנשי הרפואה.

היה זה אביב ללא קולות.

במקום מקהלת אדום החזה, קריאות העורבנים, המיית יונים, ציוץ הגדרונים ושאר ציפורי השיר, הדהד כעת השקט. הטבע היה נטוש, פצוע, חרב. לא מעשי כשפים, אף לא מלחמה שהתרגשה על האזור, גרמו לחידלון. היו אלה התושבים עצמם שעשו זאת.
רגע לפני שמשתרר השקט קרסון משרטטת שתי דרכים. אחת – תוביל אותנו לאבדון, השנייה – תאפשר לנו לנשום. בהרמוניה.
המשל של קרסון על נזקי האדם באותה עיירה דמיונית הוא נורת אזהרה; אזהרה מניצול חסר חמלה של משאבי טבע, מזיהום מקורות מים, מהשתלטות שלטי חוצות צעקניים על כל חלקת נוף קטנה, מבניית עוד נתיבי כבישים שלא מתחשבים באוכלוסיות בעלי החיים ולא מאפשרים מעבר בטוח, ממזון מהונדס, מתועש וכימי, מאי-מיחזור ומהרעלת האדמה, מכוחן של חברות ענק שמעדיפות לזהם ולשלם קנס מאשר לבחון חלופות ירוקות, מביורוקרטיה אטומה וממשל קלוקל, מכל החולות הרעות שמקורן תאוות בצע וחשיבה לטווח קצר.

(Rachel Carson, Silent Spring (Penguin Books

הספר פורסם לראשונה ב-1962.