משברי אקלים יכולים להיות חריפים מאוד, אך האם הם גם יכולים להוביל להיכחדותן של תרבויות? ממחקר חדש עולה שמאמצע המאה ה-13 לפנה"ס ועד ראשית המאה ה-11 לפנה"ס פקד את המזרח התיכון משבר אקלים חריף שהביא לקריסת האימפריות הקדומות ששכנו בו. את המחקר, שנקרא "אקלים וקריסה בתקופת הברונזה המאוחרת" (Climate and the Late Bronze Collapse: New Evidence from the Southern Levant
), ערכו ד"ר דפנה לנגוט ופרופ' ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ופרופ' תומס ליט מאוניברסיטת בון, והוא התפרסם ב-Tel Aviv, ירחון המכון לארכאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
במסגרת המחקר הוציאו החוקרים אדמה מקרקעית הכינרת, והשתמשו באבקת פרחים שנמצאה בה כדי ללמוד על שינויי האקלים בעידן הברונזה והברזל. הם גילו כי בערך בטווח השנים 1250–1100 לפנה"ס, סוף תקופת הברונזה המאוחרת, היה האקלים יבש ביותר. כמות המשקעים פחתה בקיצוניות וגם היערות הצטמצמו. שינויי האקלים בתקופה זו השמידו את היבולים, והצמצום במשקעים פגע אנושות בחקלאות. בעקבות כל אלה נאלצו קבוצות גדולות של אנשים לעקור ממקום מושבם ולחפש אזורים ידידותיים יותר.
ממצאים ארכאולוגיים תומכים במסקנות אלה – מאמצע המאה ה-13 עד 1100 לפנה"ס המזרח התיכון היה נתון במשבר, שהתבטא בהרס מרכזים אורבניים רבים, קיטון בערים מרכזיות אחרות, אגירת מזון ושינויים בדפוסי התיישבות. במקביל נמצאו כתובות מכמה מקומות באזור המעידות על בצורת ועל רעב ששררו באותה תקופה, וסביר להניח כי יש קשר בין הדברים. כל הממצאים עוזרים להבין את "שנות משבר" אלה, שהתרחשו בפרק זמן קצר יחסית, ורק לאחריהן, בתקופת הברזל, השתקם האזור וחזרו להתיישב בו.
אך האימפריות הקדומות במזרח התיכון לא היו היחידות שקרסו בגלל משבר אקלים. בספרו "התמוטטות: מדוע נפלו הציביליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?" זוכה פרס הפוליצר ופרס וולף ג'ארד דיימונד סוקר חברות שהתמודדו עם שינויי אקלים, השחתת הסביבה ובעיות אחרות – והפסידו. מסיפורים היסטוריים אלה הוא מנסה לחלץ מסקנות ופתרונות לבעיות, כדי שנדע אין לפעול כדי שגורלנו לא יהיה דומה.
אחת החברות שהתמוטטו בין היתר בשל בצורת היא המאיה – ב-760 לספירה לערך החלה במרכז אמריקה הבצורת הגרועה ביותר ב-7,000 השנים שקדמו לה, והיא הגיעה לשיאיה בסביבות שנת 800. השפלות הדרומיות היו האזור שנפגע קשה מכול, והן איבדו יותר מ-99% מתושביהם. אפשר לשער שמקצת התושבים ניצלו משום שנמלטו למקומות שהיו בהם מקורות מים, אבל לא כל תושבי השפלות הדרומיות נקלטו באזורים אחרים. דיימונד מסכם: "אין ספק שחלק מהצטמצמות האוכלוסין של המאיה נגרם על-ידי מוות מרעב ומצמא, או הרג הדדי במאבקים על המשאבים ההולכים ומידלדלים. ואת שאר הירידה אפשר מן הסתם להסביר בהאטת שיעור הילודה, או בעליית שיעור תמותת התינוקות" (דיימונד, עמ' 163).
דיימונד מפנה אצבע מאשימה גם אל מנהיגי החברה, שלא השכילו לעמוד על הבעיות ולפתור אותן בטרם יביאו חורבן. אפשר ללמוד שהמנהיגים עסקו בעיקר בהתעשרות עצמית, בניהול מלחמות ובתחרות אלה באלה, ולא נתנו את דעתם לבעיות בטווח הארוך (אדישות וצריכה ראוותנית שמזכירות לדיימונד את המנהיגים של ימינו).
משבר האקלים שפקד אותם החריב את בני המאיה ואת האימפריות הקדומות במזרח התיכון, אז איך אפשר לדאוג שזה לא יקרה לנו? דיימונד עומד על כמה סיבות שאנשים וקבוצות מחליטים החלטות הרות אסון שתורמות להתמוטטותם, ובהן אי-ראיית הנולד, כשל תפיסתי וערכים הרסניים, ולעתים הפתרונות סתם אינם מוצלחים. אבל זה לא אומר שאין תקווה ושאסור לנסות. בכתבה הקודמת שלנו בבלוג דיברנו על הדרכים של המדינות השונות להתמודד עם בצורת, ויש מנהיגים ומדינות שפועלים לשינוי. דיימונד אופטימי: "אם נתבונן היטב בסיבות לכישלונות בעבר […] אולי נוכל לשפר את דרכינו ולהגדיל את סיכויינו להצליח בעתיד" (דיימונד, עמ' 391).
__ __ __
דיימונד, ג' (2008). התמוטטות: מדוע נפלו הציביליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?. (תרגום: עמנואל לוטם). תל אביב: מטר.