בחודש דצמבר 2014 התקיימה ועידת האקלים הבינלאומית בלימה שבפרו (COP20). בתום שבועיים של דיונים סוערים ושל פשרות לא מעטות הגיעו נציגי המדינות בלימה להבנות. הבנות אלו קובעות מסגרת להסכם משפטי ומחייב שיאומץ בשאיפה בוועידת האקלים הבאה בפריז בדצמבר 2015. 196 מדינות הסכימו להתחייב לפעול להפחתת פליטות גזי חממה, ובמסגרת ההחלטה שהתגבשה בלימה תעוגן לראשונה מחויבותה של כל מדינה – מפותחת ומתפתחת – לפעול לצמצום פליטת גזי החממה שלה ולדווח על היעד הלאומי למזכירות האמנה במחצית הראשונה של 2015.
בוועידה דנו בין השאר בקרן האקלים הירוק –
(GCF (Green Climate Fund – שנוסדה בשנת 2010 כדי לעזור למדינות להיערך לשינוי האקלים ולנקוט פעולות לבלימתו. הקרן תתמוך בפרויקטים, בתכניות, במדיניות ובפעילויות אחרות במגוון תחומים להפחתת הפליטות ולהיערכות לקראתה.
יעד הגיוס לקרן הוא שאפתני: 100 מיליארד דולר עד שנת 2020. חלק מהפרויקטים שיבוצעו בזכות הקמת הקרן יתבססו על מקורות ציבוריים שהמדינות תורמות וחלקם יתבססו על מקורות פרטיים. בשיחות בלימה המדינות המפותחות התחייבו לתרום לקרן מנה ראשונה של עשרה מיליארד דולר, ובהן ארצות הברית, שהתחייבה לממן כשלושה מיליארד דולר; בריטניה, שהתחייבה לממן כמיליארד דולר; ונורבגיה, שהתחייבה לממן 250 מיליון דולר.
הקמת הקרן מוכיחה שבעולם מבינים שנוסף על התכניות להפחתת פליטות והסתגלות לשינוי אקלים של המדינות השונות יש צורך בבניית תקציבים מפורטים בעניין. אין זאת הפעם הראשונה שהעולם מקים קרן עולמית. מוסד גדול בהרבה הוא הבנק העולמי שנוסד כבר בשנת 1945 ומממן פיתוח תשתיות בעולם השלישי.
הקרן הפכה לאלמנט חשוב במו"מ בוועידה למדיניות שינוי אקלים בין המדינות המפותחות שאחראיות לרוב הפליטה העולמית למדינות המתפתחות שאחראיות למיעוט הפליטות, כשעל הפרק שתי נקודות. האחת, מדינות העולם המתפתחות סובלות משינויי האקלים כתוצאה מהפליטות של מדינות העולם המפותחות, או במילים אחרות, על לא עוול בכפן, ולכם הן מצפות מהמדינות המפותחות ("האשמות") לתמוך במימון היערכותן להסתגלות לשינויי האקלים. השנייה, מדינות העולם המתפתח רוצות ובצדק רב לצמצם את הפער באיכות החיים יחסית למדינות המפותחות, והן זקוקות לסיוע כלכלי כדי לעשות זאת בצורה בת-קיימא (מבלי להגדיל את הפליטות).
בה בעת, נראה כי מדינות עשירות רבות רוצות להשיג הסכם אקלים חלש עם הבטחות להשגת יעדים באופן וולונטרי וללא דרישה חוקית מחייבת. כך למשל ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד, רוסיה, אוקראינה ויפן דוחפות לכך שהמדינות יחויבו משפטית להפחתת פליטות באופן המינימלי ביותר. המדינות האלה אף מבקשות להשתתף במימון מינימלי של קרן האקלים הירוק. אוסטרליה בלטה בניסיונה להתחמק ממתן התחייבות לקרן, אך לאחר לחץ אמריקאי היא נאלצה לסגת ולהצטרף למימון. המקרה הזה מוכיח כי מדינות המבקשות שלא להצטרף למאמץ בלימת שינוי האקלים עלולות לשלם מחיר מדיני יקר.
המדינות המתפתחות קיבלו בברכה את גיוס הסכום (עשרה מיליארד דולר) לקרן האקלים הירוק, שהסתיים רגע לפני פתיחת הוועידה, אך התאכזבו מגובהו. לגישתן, מדובר בכסף קטן ביחס לעושר של הכלכלות המפותחות וביחס למימון הנדרש וליעד של 100 מיליארד דולר עד שנת 2020. המדינות המתפתחות לחצו על המדינות העשירות להגדלת ההתחייבויות ל-15 מיליארד דולר לפחות, כדי להבטיח שהקרן תהיה מוסד אמין, אך כאמור, בשלב זה בהצלחה חלקית.
המדינות המתפתחות כבר זועמות במשך שנים ובאופן עקבי על כך שמדינות עשירות, שבמידה רבה גרמו לשינוי האקלים, נלחמות כדי לעשות מעט ככל האפשר. כך למשל, ארגון
Oxfam, ארגון בינלאומי הפועל למען צדק חברתי ולחימה בעוני, חישב כי על פי פליטות העבר ארצות הברית צריכה לממן 56% מהתזרים הפיננסי להפחתת פליטות פחמן, האיחוד האירופי צריך לממן 22% מהתזרים ויפן – עשרה אחוזים. תורמי כספים אחרים צריכים להיות רוסיה, ברזיל, דרום קוריאה ומקסיקו. כרגע המדינות העשירות פשוט לא נושאות מספיק בנטל.
מה יהיה עתידה של הקרן? האם היא תצליח להגיע למימון של 100 מיליארד דולר עד 2020? האם המדינות העשירות שהתעשרו בזכות היכולת שלהן לפלוט פחמן ללא הגבלה יגדילו את ההתחייבויות שלהן למימון הקרן? ובכלל, האם כספי הקרן יביאו שינוי משמעותי בנושא שינויי האקלים ויעזרו לעולם המתפתח במידה סבירה? זאת נדע לאחר החתימה (בתקווה שתגיע) על הסכם משפטי מחייב בוועידת פריז בדצמבר 2015.