השקד הוא עץ קטן שקומתו אינה עולה בדרך כלל על חמישה מטרים. מוצאו במזרח הים התיכון ובמערב אסיה, והוא יכול לצמוח ולהעניק יבול גם באזורים מעוטי גשמים. השקד נזכר ארבע פעמים במקרא, ובשלוש מהן הוא קשור לשקידה ולחריצות. לוין קיפניס קרא לו "שקדייה" בשירו המפורסם "השקדייה פורחת".
עלי השקד נושרים בסתיו, והפרחים מקדימים לפרוח עוד לפני האביב ולפני לבלוב העלים, לכן הפריחה השופעת מרשימה מאין כמוה. החלק הנאכל העיקרי הוא הזרע, אך לעיתים אוכלים את הפרי הצעיר בשלמותו, כאשר יש לו עדיין ציפה ירוקה וחמצמצה והקליפה שמתחתיה עוד לא התקשחה. הזרעים של שקדי הבר מרים. הם מכילים חומר בשם אמיגדלין, המתפרק ויוצר חומצה ציאנית, שהיא רעל מסוכן, ולפיכך אסור לאכול כמות מרובה של שקדים מרים. הזנים התרבותיים מכילים כמות קטנה יותר של חומר זה ולפיכך יש להם טעם מתוק יותר. זרעי השקד התרבותי מכילים כמויות גדולות של שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים.