אמנם כלי רכב הם נוחים, יעילים והכרחיים, אבל – כפי שרובנו כבר יודעים – גם מזהמים. ואם הדבר נכון לכלי רכב בכלל, אז דעו לכם שהוא רלוונטי במיוחד לכלי רכב ישנים. כן, מכוניות ישנות, כאלו שצברו "ותק" של כ-20 שנות פעילות, נחשבות הן למפגע סביבתי חמור – בעקבות פליטה רבה של גזים מזהמים ורעילים – והן למפגע בטיחותי חמור – בעקבות התיישנות חלקיהן והיעדרן של מערכות בטיחות מודרניות (כריות אוויר, מערכות לבקרת בלימה ויציבות וכו'). למעשה, כלי רכב ישן מזהם בממוצע פי עשרה יותר מאשר כלי רכב חדש. כלי רכב ישנים, אם כך, הם סכנה סביבתית של ממש.
אחת הדרכים להתמודד עם הבעיה היא גריטה: תהליך של מחזור מתכת (ולא רק מתכת) מכלי תחבורה – מכוניות, משאיות, רכבות וכו'. לתהליך זה, הנפוץ מאוד באירופה, בארצות הברית ובמדינות נוספות בעולם, ומבוצע לעתים בחסות ובתמיכה ממשלתית, מטרה כפולה: סילוק כלי הרכב הישנים והמזהמים תוך מחזור חלקיהם לצד המרצת תעשיית הרכב.
תהליך הגריטה פירושו, במילים פשוטות, "הפיכה לגרוטאה". במסגרתו כל חלקי כלי הרכב הישן מושבתים ונשלחים למחזור. גריטת כלי הרכב מאפשרת לצמצם את הנזקים מתאונות דרכים, מפחיתה את זיהום האוויר ומבטיחה מחזור וניצול מחדש של חומרי הגלם של המכונית הישנה
תמונת המצב העולמית בנוגע לאחוזי הגריטה בשנת 2012 מעלה ממצאים מעניינים: בארצות הברית, למשל, מוחזרו כ-12 מיליון כלי רכב במהלך השנה, קרוב מאוד למספר כלי רכב החדשים שעולים על הכבישים בארצות הברית בשנה בממוצע. כאן תוכלו לקבל הצצה מאוירת לתהליך הגריטה, לצד נתונים מספריים וסטטיסטיים נוספים. למשל, לצד אחוז הגריטה המרשים, התהליך בארצות הברית לא נקי מליקויים – הרגולציה הקפדנית בארצות הברית ובאיחוד האירופי מביאה לכך שחומרים מסוכנים מכלי רכב בפירוק מטופלים במדינות עולם שלישי. כך למשל, 20 מיליון מצברים עברו מארצות הברית למקסיקו רק בשנה אחת, והם מפורקים שם במפעלים המסכנים את העובדים בהם או מסיימים את חייהם במטמנות ומזהמים את הסביבה.
ומה קורה בישראל? על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר כלי הרכב המנועיים בישראל – נכון לשנת 2012 – היה 2.76 מיליון. ב-2012 נגרעו כ-190 אלף כלי רכב ממצבת כלי הרכב הפעילים, אך לא כולם עברו גריטה מוסדרת. אמנם התכנית המיוחדת לגריטת כלי רכב ישנים – בהובלת המשרד להגנת הסביבה ומשרד תחבורה – חודשה באחרונה (נובמבר 2013), אך למרות הצלחתה היא הופסקה תוך זמן קצר מאוד, וזאת מסיבות תקציביות. במסגרת תכנית זו קיבלו בעלי כלי רכב ישנים שמסרו את רכביהם לגריטה כ-3,000 שקל – מה שאכן עודד אותם למסור את רכביהם לגריטה.
על פי המשרד להגנת הסביבה, מאז שנת 2010 נגרטו כ-27 אלף כלי רכב – כלומר רק אחוזים בודדים ממספר כלי הרכב שירדו מהכבישים (שיעור נמוך בהרבה בהשוואה למצב בארצות הברית); הגריטה תרמה להפחתה של יותר מ-3% מסך הפליטות השנתיות של מזהמי האוויר שמקורן בתחבורה; הערכת החיסכון למשק בעלויות הנזק עקב הפחתת זיהום האוויר הגיעה לכ-30 מיליון שקל כל שנה בממוצע; ו-22 אלף טונות ברזל מוחזרו עד כה ממכוניות שעברו גריטה. כיצד מסיימים את חייהם 90% ויותר מכלי הרכב היורדים מהכבישים בישראל ושאינם זוכים לתמיכה ממשלתית בתהליך הגריטה? סביר להניח שחלקם מגיעים למחסני גרוטאות ומפורקים לחלפים בתהליך גריטה חלקי ולא מפוקח, ושחלקם מועברים (בדרכים חוקיות יותר או פחות) לידי משתמשים ברשות הפלסטינית.
על פי נתוני עמותת אור ירוק, כחצי מיליון כלי רכב בני יותר מעשר שנים נעים בערי ישראל, ומתוכם כמעט 40 אלף כלי רכב הם בני 20 שנה או יותר, ולמעט כמה אלפים של רכבי אספנים היה נכון לעודד את גריטת כל השאר. הגיל הממוצע של כלי הרכב הישראליים, עם זאת, הוא צעיר יחסית – 6.6 שנים (נכון לשנת 2012).
אז בפעם הבאה שתחפשו את המפתחות של האוטו, נסו להיזכר בן כמה הוא או כמה זמן הוא כבר אצלכם. אם אינכם מצליחים לעשות זאת – אולי פירוש הדבר שהגיע גם זמנו להישלח לגריטה…