נשוב על עקבותינו כ-300 מ' בשביל הירוק, נשנס מותניים, נפנה ימינה ונתחיל להעפיל להר חרת (שביל שחור) בדרך רחבה. הדרך מתגברת על הפרש גבהים של כ-100 מ', אך היא עושה זאת במתינות ובסבלנות. הדרך מעניינת ויפה. היא עמוסה בגדרות אבן ישנות ויש גם שומרה שנשמרה במצב לא רע.
הנוף נהדר. יער ירושלים, כביש 1 ונחל שורק, השכונות המערביות של ירושלים ואפילו נבי סמואל נראים מכאן היטב. באמצע המדרון ניצב מימין עץ אלון מצוי. ארבע הזרועות שלו ושתי האבנים שבצלו הן נקודה יפה למי שזקוק להשיב לעצמו מעט רוח.
בפסגת ההר מחכה לנו הפתעה: בור ענק, שאורכו כ-700 מ', הוא מה שנותר ממחצבת הקסטל. המחצבה החלה את קורותיה כבר בשלהי התקופה העות'מנית ועבדו בה תושבי הכפר צובא. המחצבה סיפקה אבן לרבים מבתי ירושלים של הימים ההם ולסלילת מסילת הרכבת לעיר. בשנת 1920 מכר מוכתר הקסטל שטח של שלושה דונם להסתדרות הכללית וכעשר שנים אחר כך החלה לחצוב כאן חברת "אבן וסיד". מאבני המחצבה בנו את האוניברסיטה העברית בהר הצופים ואת בית חולים הדסה עין כרם.
במלחמת העצמאות הייתה המחצבה אחת הנקודות היהודיות הבודדות באזור יחד עם מוצא וארזה. מסביב שכנו הכפרים הערביים קסטל, צובא ועין כרם. הר חרת הפך למשלט "נחשון", וכמו הקסטל המפורסם, גם השליטה בו עבר מצד לצד כמה פעמים.
בשנת 1951 נוסד בקרבת המחצבה כפר החוצבים מעוז ציון. כיום הכפר הוא שכונה ביישוב מבשרת ציון. המחצבה נסגרה בשנות ה-80, לאחר שהפכה למטרד קשה מדי עבור תושבי הסביבה. בחורף נקווים במחצבה מים והיא הופכת לשלולית גדולה שממנה נהנים מינים רבים של עופות מים. המחצבה זכתה לכמה תכניות שיקום, ובהן שכונת מגורים, אזור תעשייה ואזור נופש וספורט, שיתבסס על אגם מים. קק"ל וברית הארגונים של שומרי הסביבה נאבקים בתכנית המבקשת להפוך את האזור למתחם מגורים או תעשייה ומקדמים עם המועצה המקומית מבשרת ציון תכנית להקמת פארק במחצבה.