לבו של זפירוס, אל הרוח המערבית ובעלה של כלוריס, אלת הפרחים, יצא אחרי הנימפה היפה אנמון, מספרת המיתולוגיה היוונית. כלוריס הזועמת גירשה את אנמון מחצרה. אנמון מתה משברון לב. בצר לו פנה זפירוס אל אלת האהבה לעזרה, וזו נענתה לו והפכה את אנמון לפרח אדום, הכלנית. הכלנית, הנעלמת בקיץ ושבה לתחייה מדי חורף, מסמלת את אובדן הנעורים בקיץ ואת התחייה מחדש באביב.
פולחן דומה התקיים גם אצל הכנענים והוא מספר על נעמן, אל הפריון, שנפצע מנגיחת חזיר בר. טיפות דמו שנטפו כאשר הובל אל אהובתו, עשתורת, הפכו לפרחים אדומים. הדי הפולחן לכבודו נמצאים בתנ"ך, כאשר הנביא ישעיהו מתרה בעם ישראל ומבקש מהם לנטוש אותו: "... וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ; עַל-כֵּן, תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים, וּזְמֹרַת זָר, תִּזְרָעֶנּוּ." (ישעיהו יז 10). בערבית הארצישראלית שמה של הכלנית הוא שקיק אל-נעמן, כלומר, פצעי נעמן. השם העברי, כלנית, מתרחק מכל אלה. הוא נגזר מהמילה כלה, שכן הפרח יפה ככלה ביום נישואיה. כך או אחרת, הכלנית שבה אלינו מדי חורף בחורפו.