לפני כ-20 שנה פנו יערני קק"ל לפרופ' יוסי ריוב מהפקולטה לחקלאות ברחובות, וביקשו סיוע במציאת שיטות יעילות להנבטת זרעים של עצי אלה, בעיקר אלה אטלנטית, מעצי היער המפוארים של ישראל. זרעי האלה נמצאים בדרך כלל בתרדמה ואינם נוטים לנבוט "בהתנדבות".

פרופ' יוסי ריוב, בר-סמכא בתחומי היער והייעור בישראל, נענה מיד והציע לי לרדת לחקר העניין במסגרת עבודת מאסטר. קיבלתי על עצמי את המשימה. עד מהרה מצאנו שיטות יעילות להגברת שיעור הנביטה, שמבחינה מעשית פתרו לאנשי קק"ל את הבעיה. עם זאת, אנשי קק"ל גילו הבדלים גדולים בשיעור הנביטה בין זרעים שבאו ממקורות שונים. תופעה זו הטרידה אותנו, משום שההבדלים האלה היו קיצוניים בהשוואה להבדלים במינים אחרים של עצים. המשכתי במחקר.

פריצת הדרך האמיתית במחקר התרחשה במקרה, עת טיילתי בגן היפה של הפקולטה לחקלאות בחברתו של פרופ' משה נגבי ז"ל, שהיה אז לקראת פרישה. "קראת כבר את עבודת הדוקטורט של מנחם גְּרוּנְדְוַג?" זרק לי. "זאת היתה העבודה הראשונה ששפטתי בחיי כחוקר. יש עותק של העבודה בספריית הפקולטה. גש לשם".

טסתי לספרייה וגיליתי שבשנת 1971 הגיש מנחם גרונדוג ז"ל תוצאות מחקר של האבקה בין מיני האלה בארץ ישראל. בישראל יש שלושה מינים "טהורים" של אלה: אלה אטלנטית, אלה ארצישראלית ואלת המסטיק. בהזדמנות זו נאמר גם שבכל מיני האלה יש עצים נקביים ועצים זכריים.
גרונדוג הכליא מיני אלה שונים וזכה לקבל פירות "מלאים", כלומר פירות ובהם זרעים בעלי עובר. לצערנו, גרונדוג נהרג בתאונת דרכים זמן קצר לאחר הגשת הדוקטורט. מכיוון שלא הספיק לכתוב מאמרים שיפרסמו את ממצאיו, הם נשכחו. זה המקום לספר בקצרה כיצד בנוי פרי האלה. הפרי הוא כדור שקוטרו 2–3 מ"מ ובתוכו זרע אחד, שמכוסה בציפה בשרנית. זרעים שנוצרו מהפריה מכילים עובר, ואנו קוראים להם "זרעים מלאים".

באלה ארצישראלית ובאלה אטלנטית נוצרים פירות שבזרעיהם אין עובר.

 

אנו קוראים להם "זרעים ריקים". קל מאוד להבדיל בין פירות בעלי זרעים "מלאים" ובין פירות בעלי זרעים "ריקים". כל מטייל יכול לעשות זאת במבט אחד: הפרי בעל הזרע המלא, שזכה להפריה, משנה את צבעו בעת הבשלתו לטורקיז. פרי בעל זרע "ריק" נשאר בצבע אדום-ורוד ומובן שלא יצמח ממנו דבר.

אמנם גרונדוג לא הנביט את הזרעים שקיבל, אבל לא היה קשה להבין שהוא העניק לנו רמז עבה שמסביר את התופעה שעליה דיווחו אנשי קק"ל: ייתכן ששיעור הנביטה הנמוך של זרעים מעצים מסוימים נובע מכך שנולדו "בחטא", כלומר מהכלאה של שני מיני אלה. כדי להוכיח זאת ביצענו ניסוי.
הכלאנו אלה אטלנטית נקבה, שצמחה בחצר הפקולטה לחקלאות. האבקנו ענפים שונים שלה באבקה ממינים שונים – של אלה אטלנטית, של ארצישראלית ושל אלת המסטיק. שיעור הפירות המלאים שהתקבלו במינים השונים היה זה:

הנבטנו את הזרעים. גילינו שיעור נביטה נמוך יחסית (כ-50%) של זרעים שהתקבלו מהכלאה בין אלה אטלנטית ואלה ארצישראלית, לעומת שיעור נביטה של כ-80% מזרעים "טהורים" של אלה אטלנטית.
שמנו לב גם שהנבטים שהתקבלו מאלות הכלאיים היו שונים מאוד זה מזה בצורתם. עובדה זו מסבירה את המבוכה שפוקדת לעתים קרובות מטיילים, שאינם יכולים להחליט אם האלה שלפניהם היא אטלנטית או ארצישראלית. למשל, אלות ענקיות שנמצאות בשמורת תל דן, על פי המגדיר של פיינברון ודנין (1991), הן אלות כלאיים.

תופעת הטבע של עצי האלה האטלנטית הקשישים בהר הנגב ידועה לכל מטייל. שאלה שרבים שואלים את עצמם היא מדוע אין כמעט נביטות חדשות בשטח, דבר שמסכן את הישרדותם של עצים אלה בעתיד. כשאספתי זרעים של עצים אלה, באישור רשות הטבע והגנים, והנבטתי אותם בחממה, שיעורי הנביטה היו גבוהים מאוד – כ-90%. זהו שיעור נביטה גבוהה והסיבה לכך היא כנראה היעדר של אלות מסטיק ושל אלות ארצישראליות בסביבה.
ננסה, בעזרת האבחנות שלהלן, להשיב על השאלה.
ראשית, מצאתי שיבול הזרעים של האלות האטלנטיות בנגב נמוך מאוד. ביקרתי באזור במשך שלוש שנים רצופות. רק בעונה אחת מצאתי זרעים מעטים ואילו במשך שנתיים לא מצאתי זרעים כלל.
נראה כי יש לכך כמה סיבות. האבקת עצי אלה נעשית בידי רוח והאלות בהר הנגב צומחות במקרים רבים מאות מטרים זו מזו, דבר שמפחית את יעילות ההאבקה. גרונדוג מצא שבחלק מהשנים הבשלת האבקה בעצי אלה ברחבי ישראל נעשית עוד לפני פתיחת הפרחים על העצים הנקביים. מובן שבמצב זה סיכויי האבקה מוצלחת קלושים. דבר נוסף, עצי אלה אטלנטית רבים בהר הנגב נמצאים במצב ירוד והם עסוקים בהישרדות ומפנים פחות מהמשאבים העומדים לרשותם ליצירת זרעים.

ואם לא די בזה, גם אם העצים מואילים ליצור זרעים, הסיכוי שלהם ליצור נבט בר-קיימא קלוש מאוד. הזרע צריך להגיע למקום לח ולא בערוץ הנחל, שם ייעקר בשיטפון הראשון. מציאת סדק הסלע שיכול להעניק את התנאים הרצויים משולה לזכייה בפרס הראשון בלוטו.

ועוד דבר, כדי שהזרע ינבוט, צריך להסיר ממנו את ציפת הפרי המכסה עליו. מי שעושה זאת בצורה "הנכונה" הן ציפורים. ציפורים בולעות את הזרע כמו שהוא ואינן פוגעות בעובר. לעומת זאת, יונקים לועסים את הזרעים והורסים אותם.

עכשיו בואו ונעשה חשבון. כדי שיתבסס נבט בר-קיימא של אלה אטלנטית בהר הנגב צריכים לקרות כל הדברים האלה: שתהיה האבקה יעילה ויצירת זרעים, שציפור תאכל את הזרעים, שהזרעים יגיעו למקום לח בנגב היבש ושלא תעבור איזו עז רעבה ותאכל את הנבט שבכל זאת צמח. די בכך שחוליה אחת בשלשלת ניתקת – ואין התחדשות.

אלות הר הנגב – ייתכן שכדי לשמר את אוכלוסיית האלות בהר הנגב יש צורך בפעולה אקטיבית. כדאי לאסוף זרעים ממקומות שונים בהר הנגב, להנביט אותם בתנאי מעבדה, לגדל את השתילים במשתלה ולשתול אותם מחדש במקומות נבחרים בנגב.

אחת הבעיות של המשתלות המגדלות עצי אלה מצמחי בר היא שבדרך כלל האלות האטלנטיות צומחות באזורים שבהם קיימות גם אלות ארצישראליות. כדי ששיעור הנביטה של הזרעים הנאספים יהיה גבוה וכדי שנהיה בטוחים שאיננו אוספים זרעים של אלות כלאיים, כדאי לאסוף זרעים ממקומות שבהם אין מיני אלות אחרות צומחים ליד אלות אטלנטיות. רכס בשנית (חזקה) שבגולן הוא אזור כזה.

מנגד, לא כדאי לאסוף זרעים מהר הנגב כדי ליצור שתילים לייעור באזורים אחרים של הארץ. הר הנגב הוא "אי אקולוגי", שבו קיימת אוכלוסייה מבודדת של אלות אטלנטיות. ייתכן שמדובר באקוטיפ נפרד (אוכלוסייה שנוצרה עקב התמיינות בבית גידול מסוים) ולפחות מבחינה של שמירת טבע לא כדאי להכליא אותה עם אוכלוסיות ממקומות אחרים בישראל.

המידע הזה מסביר מדוע גם מטיילים מנוסים מתקשים לפעמים לזהות מין אלה שניצב לפניהם. הסימנים האופייניים למיני האלה הם אלה:

כתיבה וצילומים: אריה וינוגרד, דוקטורנט במחלקה למדעי הצמח, הפקולטה לחקלאות, רחובות
עריכה: יעקב שקולניק
פורסם בתאריך: 11.12.2013