ההתחממות הגלובלית, כפי שרובכם ודאי מנחשים, משפיעה גם על מסות הקרחונים. כמות הקרח הצף באוקיינוס הארקטי בואכה הקוטב הצפוני, למשל, נמצאת במגמת ירידה. השפל היה בקיץ 2012, אבל גם השנים הבאות היו דלות יחסית בקרח, והמגמה הרב-שנתית ברורה (התרשמו בעצמכם מהגרף האינטראקטיבי). אמנם לא מעט ממכחישי משבר האקלים חגגו בטרם עת את העלייה בכמות הקרח ב-2013 וב-2014 בהשוואה לזו של 2012, אבל לצערנו אף אחד לא באמת יופתע כשהשיא השלילי של 2012 יישבר, וחלק מהתחזיות הנוכחיות צופות אוקיינוס ארקטי נקי לגמרי מקרח בחודשי הקיץ כבר ב-2030. מתברר שתמונות הלוויין שעליהן מבוסס הגרף מספרות רק חלק מהתמונה, ודווקא לעובי הקרח יש השפעה מכרעת על עמידות הקרח בחודשי הקיץ. אך גם כאן המגמה ברורה ומדאיגה – מחקרים שנערכו על בסיס נתונים מצוללות ומדידות מתקדמות מלוויינים מצביעים על ירידה של עשרות אחוזים בעובי הקרח הצף בתוך כמה עשרות שנים בלבד.

למה אכפת לנו ממה שקורה באוקיינוס הארקטי? מתברר שהשינוי באוקיינוס הארקטי אמנם מתרחש אי שם אבל משפיע על אקלים חצי הכדור הצפוני כולו, ובעיקר זרם הסילון החוצץ בין אוויר הקוטב הקר לאוויר דרומי חם שהופך להיות גלי יותר ופחות מקביל לקווי הרוחב של כדור הארץ. כתוצאה מכך הקור מהקוטב הצפוני חודר לעתים נמוך יותר ומביא לפרקי חורף קשים במיוחד באירופה ובצפון אמריקה (למשל בגלל תופעה המכונה מערבולת פולרית, כזו שהקפיאה את ארצות הברית בחורף האחרון). נוסף על כך, השינויים בזרם הסילון יוצרים מצבים שבהם תנאי מזג האוויר באזור נתון נשארים קבועים לאורך זמן ארוך מהמקובל, והתוצאה עלולה להיות גלי חום קיצוניים כמו גל החום שהבעיר את ארצות הברית בקיץ 2012. וזוהי רק ההתחלה, כי ככל שתהליך ההתחממות יתגבר, כך יתעצמו האפקטים, וכידוע אפילו הפשרת הקרח הארקטי מאיצה את תהליך ההתחממות הגלובלית – המים הכחולים קולטים היטב את קרני השמש ומתחממים עוד, שלא כמו הקרח הלבן המחזיר לחלל את קרני האור.

במקביל, בשעה שבאוקיינוס הארקטי נשברים שיאים שליליים, באוקיינוס שסביב אנטרקטיקה, יבשת הקוטב הדרומי, שטחו של הקרח עולה בשנים האחרונות ושובר שיאים הפוכים. מה משמעות הדבר? אולי כאן מתחמם ושם מתקרר והכול מסתדר, כפי שכמה ממכחישי משבר האקלים טוענים? מתברר שגם הפעם השמחה מוקדמת, שכן השינויים באנטרקטיקה הרבה פחות משמעותיים. לפני שנסביר למה, נזכיר כי הקטבים שונים מאוד זה מזה, ובפרט חשוב לדעת כי הקוטב הצפוני הוא אוקיינוס מוקף ביבשות, ואילו הקוטב הדרומי הוא יבשת מוקפת באוקיינוס.

לקרח קשה הרבה יותר להצטבר על מי האוקיינוס מאשר על יבשה קפואה, ולכן עובי הקרח על האוקיינוס הארקטי נמדד במטרים, ואילו עובי הקרח על יבשת אנטרקטיקה הוא קילומטר וחצי ויותר. נוסף על כך, הקרח המצטבר על האוקיינוס הדרומי נמס כמעט כולו בקיץ, ולהתרחבותו או להתכווצותו אין השפעה ניכרת על האקלים בשאר הכדור, כפי שקורה עם הקרח שעל האוקיינוס הארקטי. ובכל מקרה, קצב העלייה הממוצע בכמות הקרח הצף באוקיינוס סביב יבשת הקוטב הדרומי אנטרקטיקה קטן פי ארבעה מקצב הירידה בכמות הקרח באוקיינוס הארקטי הצפוני, ולכן סך כל הקרח הצף על האוקיינוס הארקטי וסביב אנטרקטיקה יחדיו נמצא במגמת ירידה ברורה.

לחוקרים אין הסבר חד משמעי לעליית כמות הקרח באוקיינוס הדרומי למרות ההתחממות הגלובלית. סרטון קצר זה של NASA מנסה לקשור בין הדברים, אבל מעניין לציין דווקא הסבר מקובל אחר, שלפיו העלייה בכמות שטחי הקרח בקיץ סביב אנטרקטיקה למרות התחממותו של כדור הארץ ככלל נובעת מבעיה סביבתית אחרת – החור באוזון שמשפיע על זרם הסילון הדרומי ומשאיר את אנטרקטיקה "כלואה" וקרה. אך אליה וקוץ בה – הטיפול הבינלאומי בגורמים לחור באוזון נוחל הצלחה ולכן על פי התחזיות החור בשכבת האוזון אמנם ילך ויצטמצם, אך אנטרקטיקה, יבשת הקוטב הדרומי, תלך ותתחמם.

וכאן אנו מגיעים לסיפור האמיתי שמדיר שינה מעיניהם של מדעני אקלים ושל חוקרי קרחונים וקטבים. כאשר קרח על מים מפשיר, הוא אינו משפיע על גובה פני הים, אבל קרחונים יבשתיים הם כבר סיפור אחר לגמרי. לפי כמה מחקרים, חלק מהקרחונים היבשתיים במערב אנטרקטיקה עברו את נקודת האל-חזור ונידונו להפשיר; נתונים עדכניים מצביעים על עלייה של פי שלושה בקצב ההפשרה רק ב-20 השנים האחרונות. כמות המים בקרחונים המועדים להפשרה במערב אנטרקטיקה עלולה להביא לעלייה בגובה פני הים בכמה מטרים, אומרים המדענים, אבל למזלנו מדובר להערכתם בתהליך של כמה מאות שנים. אגב, ההערכות המקובלות לגבי עליית גובה פני הים במאה ה-21 נעות בין עשרות סנטימטרים למטר אחד, וגם זה אתגר לא פשוט לאנושות. אם אתם רוצים לבחון את ידיעותיכם בנושא, אתם מוזמנים לנסות לענות על השאלון הזה; ובכל אופן, זכרו: ככל שנצליח להאט את תהליך ההתחממות הגלובלית כך יואט קצב העלייה במפלס מי הים.