עד להגעתם של המתיישבים האירופים לאמריקה, היה הבונה (Beaver) בעל חיים נפוץ ביותר בצפון אמריקה, עם תפוצה של מאות מיליוני פרטים, אבל עקב השפעת האדם (ציד לשם פרווה, שינוי ייעוד בשטחי המחיה ועוד) הצטמצמה אוכלוסיית הבונה לכדי 100 אלף פרטים בלבד. לאחרונה, עקב מאמצי שימור, גדלה האוכלוסייה לכדי שישה מיליון ויש אומרים עשרה מיליון פרטים, ומתברר שיש לכך השלכות רבות על הסביבה, ובפרט במערב ארצות הברית הסובלת בשנים האחרונות מבצורת קשה.

הבונה קיבל את שמו בעברית מ"מקצועו" – בונה סכרים על פלגי נחלים. במקום שמי הנחלים יזרמו בשיטפונות ויֹאבדו ברובם, הסכרים של הבונה אוגרים את המים ויוצרים בריכות, שלוליות וביצות. התוצאה היא חגיגה אקולוגית של ממש המייצרת מצע נהדר למגוון ביולוגי – תנאי מחיה מועדפים לחי (דגים ובעלי חיים) ותנאי גידול נוחים יותר לצומח לצד הנחלים (בגלל עליית גובה מפלס המים באדמה). נוסף על כך, כפועל יוצא מעשייתם של הבונים הקרקע מועשרת וגדות הנחלים מתחזקים ונהיים יציבים יותר. עבודת הבונה תורמת לסביבתו במיוחד בעונות מעוטות משקעים, שכן הוא מנצל את הזרימה המוגבלת בנחלים, ואפשר לראות בו גורם מייצב מקומי נוכח שינויי האקלים.

בה בעת יש לעלייה בתפוצת הבונה גם השפעות שליליות. מתברר שהשלוליות שנוצרות עקב סכרי הבונה הן מקור ליצירת מתאן ולשחרורו לאטמוספרה. מתאן הוא גז חממה רב עוצמה, וחישובים מראים שהפליטות בהשפעת הבונה גדלו פי 200 במאה השנים האחרונות. אבל כדאי לראות את הדברים בפרופורציה: בחישוב כולל חיות מלחכות עשב מביאות לפליטת מתאן גדולה פי שבעה, והפולט העיקרי של מתאן הוא האדם בתעשייה, בחקלאות ובדליפות ממערכות הפקת ואספקת גז טבעי.

הידעתם? משקלו של הבונה הממוצע הוא כ-20-15 ק"ג ואורכו כ-75 ס"מ. הבונה מבלה את רוב זמנו במים (הוא יכול לשהות מתחת למים כ-15 דקות ברציפות), ויש לו זוג שיניים חזקות וארוכות במיוחד (כ-15 ס"מ) שמאפשרות לו לכרסם ולכרות עצים שמשמשים אותו לבניית סכרים, תעלות ו"בקתות", שהן מעין "קן" העשוי ממוטות ומענפים. הכניסה לקן היא תת-מימית, וכך מסתתר הבונה מטורפיו – הזאב והדוב. הבונה הוא החיה הרשמית של קנדה ושל מדינת אורגון בחוף המערבי בארצות הברית והוא נפוץ היום בעיקר בצפון אמריקה. בכמה מדינות בצפון אירופה חי בונה מסוג אחר ובתפוצה נמוכה הרבה יותר. שני הזנים הגיעו במאה ה-20 לסף הכחדה עקב השפעת האדם, ויש לקוות שגורלם יהיה טוב יותר מזה של הבונה הגדול – מכרסם שהגיע לגודל של 2.4 מ' ולמשקל של 200-100 ק"ג, אך נכחד בעידן הקרח האחרון (ויש החושבים שלהגעת האדם לצפון אמריקה הייתה יד בדבר).

בישראל אין אמנם בונים, אבל נדמה שיש לנו מה להסיק מהסיפור הזה על חשיבות שימור המגוון הביולוגי ועל האפשרות להתבונן בטבע וללמוד ממנו. באפשרותנו לחקות את פעולת הבונה ו"לסייע" לטבע באמצעות בניית סכרים בפלגי נחלים וגאיות. בישראל נקראים הסכרים האלה סכרי לימן (משמעות השם היא נמל ביוונית, אך מקור השם בתלמוד), והם כוללים סכרי עפר שיוצרים "חצרות עצים" ומוכרים מפעילות קק"ל בנגב (הסכרים אוגמים מי נגר שחודרים לקרקע ותורמים להתפתחות עצים וצמחייה באזור השחון), וסכרי עפר/אבנים הנבנים בוואדיות כדי ליצור אזור השהיה למים הזורמים בעונת החורף, למשל בפארק נחל ענבה בעיר מודיעין.

ואם סיקרנו אתכם ואתם מעוניינים לקרוא עוד על הבונה, יש לנו כמה הצעות בשבילכם: כתבה ב-New York Times על התרומה האקולוגית של הבונה; כתבה ב-IBTimes על פליטות המתאן המשויכות לעלייה בתפוצת הבונה (יש גם פירוט טכני במגזין היוקרתי Science); אתר עשיר על הבונה ועל השפעתו על הסביבה (ובפרט הכתבה הזו על הנזק הסביבתי הנגרם כתוצאה מדילול אוכלוסיית הבונה לצד התועלת שבמאמצים להרחבת תפוצתו בטבע).