כאשר הים עולה ומאיים על ערי חוף, אנחנו מעדיפים לבנות סכרים ולהגביה תשתיות. כאשר הבצורת מקטינה את היבולים אנחנו פונים ליבוא מזון ולא עוקרים מביתנו. האדם נוהג להסתגל לשינויי האקלים ולתופעות הנלוות להם, ולרוב הוא אינו עוזב את אזור המחיה שלו בגללן. אך לא כך הציפורים. הציפור לחופש נולדה, ומתברר שהיא גם גמישה הרבה יותר ויכולה לשנות את אזור המחיה שלה ביתר קלות.

כמה חוקרים ובראשם האקולוגית האוסטרלית ד"ר ברוק בֶּייטמן ביקשו להבין בדיוק את הנקודה הזאת – כיצד שינויי האקלים (התפלגות טמפרטורה, כמות משקעים ופרמטרים נוספים) השפיעו עד היום על אזורי הקינון של ציפורים ומהן התחזיות להמשך השינויים בעתיד לאור הממצאים. המחקר עקב אחר אזורי הקינון של 285 סוגי ציפורים בארצות הברית לאורך 60 שנה ופורסם במגזין Biology Climate Change.

התוצאה הכמותית המרכזית של המחקר היא קצב הסחיפה, קרי השינוי באזורי המחיה. בממוצע התקבל כי אזורי הקינון משתנים בקצב כפול מכפי שהיה נהוג לחשוב בעבר – 1.27 ק"מ בממוצע לשנה, שהם יותר מ-75 ק"מ לאורך תקופת המחקר. לא כל המינים נוטים לשנות את מיקומם (למשל אצל נקרים או יונקי דבש השינוי מזערי או לא קיים) ואילו בקרב מינים אחרים (למשל אוכלי חרקים וציפורים טורפות) קצב השינוי יכול להיות גדול בהרבה מהממוצע ולהגיע עד כדי 200 ק"מ על פני 60 שנות המחקר. כיוון השינוי הוא כצפוי בדרך כלל צפונה, לאזורים קרירים יותר, אבל החוקרים הופתעו למצוא כי ביותר מרבע מהמקרים הייתה תנועה משמעותית מערבה (זה תלוי בעיקר בטופוגרפיה מקומית ובשימושי קרקע).

התועלות העיקריות מהמחקר הן זיהוי הגורמים המרכזיים לשינויים והבנת פרטים הנוגעים למינים השונים ובפרט מיקוד המאמצים בסיוע למינים בסיכון. למשל המחקר מזהה כי מרחב המחיה של עורבנים מסוג Scrub-Jay בפלורידה הולך ומצטמצם עקב שינויי האקלים ושינויים בשימושי קרקע. אגב, מחקר נוסף שנערך ב-Audubon (ארגון אמריקאי מוביל הפועל לשימור ציפורים ומרחבי המחיה הטבעיים שלהן) מצא כי ציפורים אלו יכולות, ככל הנראה, למצוא תנאים נוחים בקליפורניה, והדבר מעלה את השאלה אם לעזור למין זה להגר מהחוף המזרחי למערבי (פלורידה וקליפורניה שתיהן בארצות הברית, אבל המרחק ביניהן הוא כמו המרחק בין ישראל ללונדון, ואין לצפות שהציפורים יעשו את הדילוג הזה בעצמן). התערבות זו איננה רצויה ויכולה לגרור תגובות שרשרת לא טבעיות, וברור כי עדיף להאט את שינויי האקלים ולהקטין את הלחץ על אזורי המחיה בשל הפיתוח האנושי כדי שהציפורים יוכלו לשמור על אזורי המחיה שלהן.

לקריאת מאמר קצר על המחקר הקליקו כאן, ולקריאת דו"ח צבעוני של Audubon וגופים בינלאומיים נוספים על השפעת שינויי האקלים על מיני ציפורים ברחבי העולם כולו הקליקו כאן. השינויים, אגב, לא מדלגים על ישראל, ונועם וייס, המנהל המקצועי של פארק הצפרות אילת, מספר שמאז שנות ה-80 נרשמה ירידה משמעותית בכמויות הציפורים הנודדות החולפות באזורנו, ומועדי הנדידה דרומה הוקדמו.

הציפור, כאמור, לחופש נולדה, ויכולתה להסתגל לשינויי האקלים וללחץ על אזורי המחיה עקב הפיתוח האנושי גבוהה לעין שיעור משל הדג באגם, או אריות הים הייחודיים לאיי גלפגוס המרוחקים מכל יבשה אחרת, אבל גם לציפורים, לפחות לחלקן, יש גבולות. ככל שנצליח לבלום את שינויי האקלים מוקדם יותר וככל שנקטין את הלחץ האנושי באזורי קינון רגישים, כך נקל על מינים רבים יותר ונשמור על הטבע היפה שלנו למען הדורות הבאים. בהתאם, מחקרים כמו זה שהצגנו כאן, המדגישים את עוצמת השינוי, רק צריכים לעודד אותנו לפעילות רבה ונמרצת יותר.