בננה היא פרי אהוב בכל רחבי העולם כבר אלפי שנים. פרט לטעמה ולהיותה מקור מצוין לוויטמינים ולמינרלים חיוניים, הבננה היא מקור תזונה חשוב לאוכלוסיות רבות במדינות עולם שלישי. מי שהיכרותו עם הבננות מסתכמת ברכישתן בסופרמרקט אינו מודע לאיום הגדול שרוחש מתחת לפני השטח (תרתי משמע) ומאיים להכחיד את הפרי הזה מעל פני האדמה.
לפני שנידרש לעניין האיום והסכנה שבהכחדה, חשוב שנרחיב מעט את הרקע באשר לבננה עצמה, כיוון שלמוצאה, לאופן גידולה ולהיסטוריה המשותפת שלה עם בני האדם יש קשר ישיר לסכנה המרחפת מעל אשכולותיה.
הבננה היא אינה שיח וגם אינה עץ. מבחינה בוטנית הבננות שייכות למשפחת העשבים, שכן אין להן גזע מעוצה אלא גזעול – גבעול מעובה שמורכב משכבות על גבי שכבות של גלדים, בדומה לבצל. הצמח גדל ומתפתח מתוך פקעת תת-קרקעית במחזורים שאורכים כשנה כל אחד. הצמח גדל במהירות מן הפקעת, מניב פירות ומת, ועם תחילת מחזור החיים החדש הוא בוקע שוב מן הפקעת וחוזר חלילה. אחת התכונות הבולטות של צמח הבננה היא שאין לו זרעים. ריבוי הצמח נעשה באמצעות ייחורים (ענפים) שנלקחים מקנה השורש של צמח האם, ולכן אם צמח האם חולה, המחלה תעבור גם אל הצמח החדש. כשמטע מסוים נגוע, יש פשוט להשמיד אותו עד היסוד ולטעת ייחורים חדשים מצמחים בריאים בלבד. על פי מידע ארכיאולוגי ידוע כי האדם החל להרבות ולגדל את הבננות לפני כ-7,000 שנה באזור פפואה גינאה החדשה, והן היו אז ירוקות וקטנות, שונות מאוד מהבננות המוכרות לנו היום. הבננה בימינו היא תוצר של התערבות רבת שנים של האדם באמצעות טכניקות ריבוי והטמעת שינויים גנטיים באופי הצמח. אבל אם חשבתם שרק טוב צמח לנו מכל השינויים האלה, אולי תופתעו לדעת כי מקובל להעריך שזן הבננות החדש שקיים משנות ה-50 טעים פחות מהזנים שהיו קיימים לפני כמה עשרות שנים.
אך לא רק הטעם נפגם. ברבות השנים עברו צמחי הבננה שינויים רבים שהפכו אותם לרגישים יותר, וכיום כאמור הם בסכנת הכחדה ממשית. מי שמאיימת למנוע מאיתנו להמשיך וליהנות מהפרי הצהוב היא פטרייה בשם Fusarium Oxysporum המחוללת את "מחלת פנמה". פטרייה זו חודרת אל שורשי הצמח ופוגעת ביכולתם להעביר מים וחומרי מזון אל שאר חלקי הצמח, וכך הוא למעשה גווע מהתייבשות. אין להקל ראש ביכולתה של הפטרייה לגרום נזקים עצומים לגידולי הבננה ברחבי העולם. הגל הראשון של ההדבקה שהתרחש בשנות ה-60 חיסל למעשה זן אחד של צמחי בננה הקרוי Gros Michel. מה שמנע באותה תקופה את הכחדת כל הבננות הוא זן אחר בשם Cavendish שגילה עמידות בפניה. אך משנת 2013 יש עדויות לכך שהפטרייה עברה סוג של מוטציה (הקרויה Tropical Race 4) שהפכה אותה אלימה יותר, וכיום גם זן ה-Cavendish, שעליו מתבססים כמעט כל המטעים בעולם, אינו יכול לעמוד בפניה, והיא מכה במטעי הבננות ללא רחם. הנגע מתרכז כיום בעיקר באסיה, באוסטרליה, באפריקה ובמזרח התיכון (בירדן, שכנתנו, יש מטעי בננות גדולים), אך החשש הוא שהזיהום יתפשט הלאה, וכשיגיע לאמריקה הלטינית, המגדלת שלוש חמישיות מכמות הבננות העולמית, תרחף מעל הפרי סכנת הכחדה אמיתית. וכאילו כדי להוסיף עוד מדרגת קושי לאתגר – מחקרים אחרונים גורסים כי שינויי האקלים גורמים להתפשטות המחלה בקצב מהיר יותר.
ההשלכות העולמיות של הכחדת הבננה מורכבות. מי שצורך את הפרי כתוספת מרעננת לתפריט שלו אולי יצטער אך עדיין יעמדו לרשותו תחליפים. לעומת זאת במדינות נחשלות שבהן הבננה משמשת מקור מזון חשוב, מדובר במכה קשה הרבה יותר. מדענים ברחבי העולם מנסים זה תקופה לפתח זן עמיד של צמחי בננה, אך מכיוון שהמגוון הגנטי הקיים כיום קטן מאוד (כל צמחי הבננה הם למעשה צאצאים של אותו צמח אם, זוכרים?) עד לרגע זה לא הצליחו לפתח צמח שיהיה עמיד בפני הפטרייה. בשלב זה קשה לצפות כיצד, אם בכלל, תסתיים המערכה הנוכחית, ואם האדם, שבמשך אלפי שנים נהנה מהפרי הצהוב, יצליח לשמר את הבננה ולוודא כי גם ילדיהם של ילדינו יזכו להכיר את הטעם הייחודי של הפרי הזה וליהנות ממנו.