סיפור השיבולים הזהובות של החיטה הוא לא רק סיפורן של כיכרות לחם ריחניות. זהו סיפור שנשזר בהיסטוריה של התפתחות התרבות האנושית, ולישראל יש חלק משמעותי בו עוד מהעת העתיקה. כיום החיטה מספקת כחמישית מתצרוכת המזון של האנושות, ושטחי הגידול של החיטה בעולם גדולים יותר משטחי הגידול של כל יבול אחר.

בראשית הייתה חיטת הבר או "אם החיטה", וממנה התפתחה החיטה התרבותית שאותה מגדלים כיום בגידולים חקלאיים. מקום הימצאה של חיטת הבר נחשב במשך שנים ארוכות לא ידוע. בשנת 1906 איתר אהרון אהרונסון, אגרונום ומחלוצי המדע בישראל, את אם החיטה בין הסלעים שמעל בית הקברות של ראש פינה. הייתה זאת תגלית בעלת חשיבות עצומה בעולם. לאחר מציאתה רתם אהרונסון את חיטת הבר לראשית המחקר החקלאי בארץ, הוכיח קשר גנטי בינה לבין החיטה התרבותית והעלה את האפשרות להכלאת חיטת הבר עם זני החיטה המודרניים כדי להרכיב זני חיטה חדשים, מזינים ועמידים יותר. כיום, כעבור יותר מ-100 שנים, ממשיכים חוקרים מישראל את חזונו של אהרונסון בשורה של מחקרים פורצי דרך שמטרתם לחזק את החיטה התרבותית באמצעות שימוש במטען הגנטי של חיטת הבר. המטרה היא להתמודד עם אתגרים עולמיים כמו שינויי האקלים וגידול אוכלוסיית העולם ולהרכיב זני חיטה עשירים יותר מבחינה תזונתית וחסינים יותר בפני מחלות ובצורת.

ביות החיטה החל ככל הנראה לפני כ-10,000 שנה באזור הסהר הפורה בזמן המהפכה החקלאית, הנחשבת למהפכה החשובה ביותר של המין האנושי, שבמהלכה החלו בני האדם שהיו עד אז ציידים-לקטים, לביית צמחים ובעלי חיים לצרכים חקלאיים. חיטת הבר אינה מותאמת לגידול חקלאי מפני שהיא מפיצה את הזרעים כשהיא מבשילה והיבול שלה דל, בעוד ששיבולי החיטה התרבותית נותרות שלמות עד לקציר. ביות החיטה החל ככל הנראה בגידול יזום של שיבולים שעברו מוטציה. בזכות אותה מוטציה הן נשארו שלמות גם כשהבשילו ובכך הפכו נוחות יותר לאיסוף ולקציר.

המהפכה המשמעותית הבאה שנקשרת לחיטה התרחשה באמצע המאה ה-20 ונקראת "המהפכה הירוקה". בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, עם גידול האוכלוסייה בעולם, עלה חשש מרעב עולמי ונערך שימוש בדשן כדי להגביר את יבול החיטה. הדישון יצר בעיה חדשה: גרעיני החיטה הפכו לגדולים וכבדים, וגבעוליהן הארוכים של השיבולים לא הצליחו עוד לשאת אותן מעל לפני הקרקע. נורמן בורלוג, מטפח זנים אמריקאי שפעל גם במקסיקו, פיתח זן חיטה בעל גבעולים נמוכים שהניבו גרעינים גדולים יותר. הגדלת היבולים מנעה תופעות של רעב המוני ושל משברים בין-לאומיים שחזו מומחי לדמוגרפיה ולחקלאות באותן השנים. בעקבות הפיתוח זכה בורלוג בפרס נובל לשלום על פעילותו למניעת רעב בעולם. גם כיום מרבית החיטה בעולם מגיעה ממקור גנטי הומוגני יחסית המבוסס על החיטה שפיתח בורלוג. המחסור בגיוון גנטי מגביר את הסיכון לפגיעה של מזיקים, מחלות או שינויי אקלים קיצוניים בחיטה, ולכן יש חשיבות רבה למחקר בתחום החיטה וגיוונה הגנטי.

בשנה האחרונה נפרצה דרך חדשה במחקר החיטה. צוות חוקרים מאוניברסיטת תל אביב בראשותו של ד"ר אסף דיסטלפלד, בשיתוף עם חברת NRGene מנס ציונה וחוקרים מהעולם, פיצחו לראשונה את הקוד הגנטי של חיטת הבר. המחקר פורץ הדרך מאפשר למדענים לחקור כמו במנהרת זמן את התהליכים שהובילו לביותה של החיטה ולהכיר טוב יותר את תכונותיה, כדי להמשיך להשביח באמצעותה את זני החיטה בעולם באופן יעיל יותר.

מחקר נוסף שנערך כיום בפקולטה לחקלאות ברחובות בראשותו של פרופ' יהושוע סרנגה בודק את האפשרות לפיתוח זן חיטה עמיד יותר בפני יובש ובצורת באמצעות החדרת גנים של חיטת הבר. חוקרים מאוניברסיטת חיפה בראשותו של פרופ' ציון פחימה ובשיתוף פרופ' ג'ורג' דובקובסקי מאוניברסיטת קליפורניה הצליחו לקצר את זמן הבשלתה של החיטה ולהעשיר אותה בברזל, בחלבונים ובאבץ באמצעות השתלת גן מחיטת בר לחיטה מתורבתת. כמה מחקרים חשובים נוספים שנערכו בארץ הביאו להגברת עמידות החיטה בפני מחלת החילדון הצהוב באמצעות שימוש בגנים של אם החיטה. מחלת החילדון הצהוב היא אחת ממחלות החיטה הקשות והיא נגרמת על ידי מין של פטרייה המתפשטת במהירות בין שדות ויכולה למחוק יבולים שלמים.

סיפורה של החיטה ממשיך להיות כרוך באופן הדוק בסיפור התפתחותה של האנושות, והחוקרים הישראלים ממשיכים לקחת חלק משמעותי בתחום גם כעבור יותר מ-100 שנה. נקווה כי אם החיטה תוכל להמשיך לסייע לחיטה לצמוח, להזין את העולם ולגבור באמצעות תגליות העבר על האתגרים שהשינויים העולמים מציבים בפני האנושות בהווה ובעתיד.