עקיצות חרקים הן מציקות ולא נעימות, אך מה קורה כאשר הן יוצרות כיבים גדולים שמתרפאים רק כעבור חודשים ארוכים ועלולים להותיר צלקת? ומה קורה כשחלק מנשאיות הטפיל הגורם למחלה הן דווקא חיות בר חברתיות ומוגנות? מחלת הלישמניאזיס, הידועה גם בשם הרומנטי יותר "שושנת יריחו", מוכרת בישראל מסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, וכפי שאפשר ללמוד משמה היא הייתה נפוצה בעבר בעיקר בסביבות ים המלח. מאז שנות ה-90 חלה עלייה של כ-300 אחוזים בשיעור מקרי ההדבקה במחלה, והיא החלה להתפשט לאזורים שבהם לא נראתה קודם לכן. המחלה נפוצה כיום בחלקים נרחבים בנגב ובעיקר באזור הערבה, ניצנה, הנגב המערבי ואזור ים המלח. כמו כן הלישמניאזיס מתפשטת בהתמדה באזור יהודה ושומרון כולל מעלה אדומים ופרברי ירושלים, באזור עמק הירדן, הכנרת והגליל ובאזור כרמיאל.

המחלה  נגרמת עקב זיהום של טפיל הלישמניה, שהוא טפיל חד תאי ומיקרוסקופי. נשאי המחלה הם בדרך כלל מכרסמים כמו גרבילים, פסמונים, מריונים ושפני סלע, והפצתה נעשית באמצעות עקיצות של זבובי החול שהם סוג של יתושים זעירים. נקבות זבוב החול עוקצות את המכרסמים, נדבקות מהם בטפיל ומעבירות אותו באמצעות עקיצה לבעלי חיים אחרים ולבני האדם. לאחר עקיצה של נקבת זבוב החול שלעיתים כואבת אך פעמים רבות אינה מורגשת או זכורה, מתחיל להתפתח נגע דמוי עקיצה המתפתח לכדי כיב פתוח או רובד אדום. זיהום משני בחיידקים עלול לגרום לכיב לישמניאזיס רגיש, גדול ומוגלתי, והנדבקים במחלה עלולים לסבול מפגיעה מסכנת חיים באיברים הפנימיים כמו הטחול והכבד. לעיתים מצריכה מחלת הלישמניאזיס טיפולים רפואיים קשים וממושכים, ולאחר הריפוי, שאורך חודשים ארוכים, עלולה להישאר במקום הכיב צלקת שקועה.

בישראל קיימים שלושה זנים של טפילי לישמניה מתוך יותר מ-20 הזנים המוכרים בעולם: לישמניה טרופיקה, לישמניה מייג'ור ולישמניה אינפנטום. טפילי הלישמניה טרופיקה והמייגו'ר גורמים למחלת הלישמניאזיס של העור, והקשה שבהם הוא הלישמניה טרופיקה, שנשאיו הם בעיקר שפני הסלע. זמן ההחלמה מלישמניה טרופיקה יכול לעמוד על כ-24 חודשים, ושיעורי ההדבקה בה בישראל הם בעלייה מתמדת ביחס לשיעורי ההדבקה בלישמניה מייג'ור, שנשאיה הם בעיקר פסמונים, מריונים ומכרסמים אחרים. לעומת זאת ההדבקה בזן הלישמניה אינפנטום היא נדירה ביותר, שכיחה יותר בקרב כלבים, ולאורך השנים דווח על מקרים בודדים בלבד של הידבקות בני אדם במחלה זו.

מחלת הלישמניאזיס היא מחלה טרופית הנפוצה במגוון אזורים בעולם ובעיקר בדרום ומרכז אמריקה, בחלקים מאפריקה ובמזרח התיכון. התפשטות המחלה לאזורים חדשים היא תופעה כלל עולמית, וההערכה היא כי היא נובעת משינויים במערכות האקולוגיות, המיוחסים לשינויי האקלים ולשינויים בשימושי הקרקע. ההערכה היא כי התחממות האקלים מעודדת את התפשטות זבובי החול, הזקוקים למזג אוויר חם ולח לצורך התרבות. בישראל, הרחבת יישובים קיימים והקמת יישובים חדשים מגבירות את הצפיפות בין היישובים ומקרבות אליהם את חיות הבר ובהן שפני הסלע, וצפיפות האוכלוסייה מהווה כר פורה להתפתחות זבובי החול. צורת הבנייה הנפוצה ביישובים הכוללת הערמת סלעים לשם דקורציה וכדי לחזק מורדות הר לאחר חציבת כבישים מהווה בית גידול אידיאלי לשפני הסלע, וגינות הנוי וריכוזי האשפה מאפשרים לשפני הסלע ולגרבילים שפע מזון ומפתים אותם לעזוב את בתי הגידול שלהם לטובת היישובים. לכל אלו מתווספת העובדה כי הטורפים הטבעיים של שפני הסלע הם עופות דורסים כמו עיטים לצד נמרים, נמיות, תנים, וסמורים. התמעטות אוכלוסיית הטורפים הטבעיים היא עוד מרכיב התורם להתרבותם.

שפני הסלע הם חיות בר מוגנות, ואסור לפגוע בהן על פי חוק. מומחים מדגישים כי היתר לדילול אוכלוסיית השפנים לא יהיה יעיל כפתרון לבעיית הלישמניה כל עוד לא תהיה הפחתה של משאבי המזון העומדים לרשותם וצמצום התנאים המפתים אותם להיכנס ליישובים. הצפי הוא כי גם אם אוכלוסייתם תדולל, כושר הרבייה שלהם יביא לרביית פיצוי ולהגברת הילודה. לכן כחלק מהחלטות הממשלה להפחתת התפרצות המחלה הומלץ לטפל בהרחקת אוכלוסיית שפני הסלע במגוון אמצעים תכנוניים והנדסיים "הומניים" הכוללים בין היתר אמצעי גידור שלא יאפשרו לשפנים להיכנס לתוך היישובים והימנעות מבניית מסלעות באזורי מחיה של שפני הסלע כדי להפחית את הסבירות שיבחרו בהן כאזור מחיה. עוד ממליצים המומחים על טיפול במערכות תשתית המים והימנעות מנזילות המעודדות לא רק את צמיחת אוכלוסיית השפנים, אלא גם את צמיחת אוכלוסיית זבובי החול. עם זאת, מזלם של הגרבילים השונים כגון הפסמונים והמריונים, הנחשבים לנשאים של הלישמניה מייג'ור, לא שפר, והומלץ על הדברתם. הפסמונים והמריונים נוטים לחפור מחילות באזורים שבהם הקרקע תחוחה. לחות הקרקע מעודדת התפתחות לא רק של זבובי חול אלא גם של צמחייה המשמשת מקור מזון ומוקד משיכה למכרסמים ובכך תורמת ככל הנראה להתרבותם. לכן הומלץ על הימנעות מהשארת ערימות אפר ואדמה בתחום השטח המפותח ומחוצה לו. הומלץ על הידוק האדמה וחיפויה באופן שיקשה על מכרסמים לחפור מחילות, עקירת צמחים בשרניים ומזינים עבור המכרסמים באופן שוטף, צמצום השקיה ומניעת נזילות מים. בנוסף לכך הומלץ על הגברת מודעות התושבים באזורים המועדים לפעולות שיסייעו להפחית את הסיכון להידבקות בטפיל, כולל הישמרות מעקיצת זבוב החול באמצעות כילות, רשתות על החלונות, לבישת חולצות בעלות שרוולים ארוכים, שימוש במזגן, מריחת חומר דוחה יתושים ועוד.

בעולם מושקעים מאמצים בפיתוח חיסון, בשיפור הטיפול הרפואי ובמציאת פתרונות סביבתיים יעילים להתמודדות עם המחלה, בינתיים ללא פריצת דרך משמעותית. מאחר שמחלת הלישמניה היא מחלה האופיינית בעיקר למדינות עולם שלישי, לא פשוט למצוא את המימון הנדרש למחקר ולפיתוח תרופות וחיסונים נגדה. ביום עיון שנערך לרופאים בנושא באפריל 2015 הועלה הצורך במציאת מקורות מימון למחקרים קליניים לפיתוח חיסון, לבחינת טיפולים קיימים ולמציאת טיפולים חדשים.  במחקר שפורסם בפברואר האחרון הצליחו חוקרים לבודד שני חלבונים המביאים לתגובה הדלקתית הממושכת הנגרמת מעקיצת זבוב החול הנגוע בלישמניה. החוקרים הראו כי עיכוב פעולת החלבונים מסייעת לעור להחלים מהר יותר באופן העשוי להביא לפריצת דרך למציאת תרופה ללישמניה. עם זאת הדרך לייצור תרופה שיהיה אפשר להשתמש בה באופן קליני עדיין ארוכה. עד אז חשוב להיות מודעים למחלה ולנסות להתגונן מפניה.