נחשים, עקרבים, עכבישים, צרעות, מדוזות… די באזכור שמם של בעלי החיים האלה כדי לעורר אצל רובנו תחושות חלחלה וסלידה המלוות בחרדה, ולא בכדי. בעלי חיים המסוגלים לעקוץ ולהכיש עלולים במקרה הטוב להסב לנו כאבים עזים וסבל לא מבוטל ובמקרה הרע להרוג אותנו. ארסם של בעלי החיים ממלא שני תפקידים – הגנה ואמצעי ציד – וככזה הוא השתכלל במשך מיליוני שנות אבולוציה והפך לכלי יעיל ביותר המשרת את בעל החיים הנושא אותו. חשוב להבין שארס הוא חומר סלקטיבי, הרכב ה"קוקטייל" העשוי חלבונים, מלחים ואנזימים, משתנה בין בעל חיים אחד לאחר ולכן כמובן גם השפעתו משתנה. יש סוגי ארס המסוגלים להרוג אדם תוך כמה דקות אך לא ישפיעו כלל על בעלי חיים מסוימים וכמובן שישנם גם מקרים הפוכים בהם ארס מסוג מסוים יהרוג בעל חיים כלשהו במהירות אך עלינו, בני האדם, לא תהיה לו השפעה. יותר מ-100,000 מיני בעלי חיים ארסיים קיימים על פני כדור הארץ, והם תמיד ריתקו את החוקרים, שכן הארס הוא למעשה "תמונת מראה" של חומרים המרכיבים את כל האורגניזמים החיים ומאפשרים להם להתקיים והופך את מנגנון פעולתם של אותם חומרים המשתתפים בתהליכי החיים הבסיסיים, כך למשל, ארס המדכא את פעולת שריר הנשימה, יחקה את פעולת החומרים המעודדים נשימה רק בצורה הפוכה…
חשוב לציין שיש הבדל בין בעלי חיים ארסיים לבעלי חיים רעילים. ההבדל הוא שארס הוא חומר המיוצר על ידי בעל החיים עצמו בעוד הרעל מגיע לרוב ממקור חיצוני בסביבתו של בעל החיים (כמו למשל סוג המזון שהוא צורך), ובעל החיים רק משתמש בו לצרכיו.

בעלי חיים ארסיים ורעילים תמיד איימו על בני האדם, אך בה בעת גם שימשו אותם לצרכים שונים. כבר בעת העתיקה עשו בני האדם שימוש ברעלנים ובארס ככלי נשק. שבטים החיים ביערות האמזונס, למשל, מושחים את חיצי הציד שלהם ברעל המופק מגופן של צפרדעים; בעולם העתיק נהגו להכין שיקויים רעילים לצורך התנקשות; ידוע כי בתקופה הניאוליתית אויבים השליכו זה על זה כוורות דבורים ומאוחר יותר גם כדים מלאים בעקרבים ונחשים, ואפילו אלכסנדר הגדול נתקל במהלך מלחמותיו בחיצים ובחרבות שנטבלו בארס נחשים כשצבאו חלף בהודו. מובן שהעובדה שארסם של בעלי החיים שימש כנשק יצרה מיד צורך לבחון כיצד אפשר להתגונן מפניו, וזו הייתה כנראה יריית הפתיחה למחקר האנושי באשר להשפעת הארס על גוף האדם.

הצורך להתגונן מפני ארס הובילה את המין האנושי לשלל ניסויים שתכליתם הייתה למצוא נסיוב נגד ארס ואפילו חיסון מפניו. הסיפור המוכר ביותר בהקשר זה הוא של המלך מיתרידטס השישי שכבר בשנת 63 לפנה"ס רקח נסיוב שהורכב מ-64 חומרים שונים והיה אמור לחסן אותו מפני כל סוגי הארס הקיימים. הנסיוב הזה נודע בשם מיתרידטיום והפך מאוחר יותר לחומר נחשק ששרד עד תחילת המאה ה-19. כיום מדע הרפואה משקיע משאבים רבים בחקר סוגי הארס השונים, ואף שמנגנוני פעולתם של כמה מהם עדיין לא מובן לחלוטין, יש תמימות דעים בקרב הקהילייה הרפואית באשר לפוטנציאל העצום הגלום בהם כחומרי ריפוי.
כבר כיום יש תרופות רבות המבוססות על רעלנים וארס המופקים מבעלי חיים. כך למשל דראקולין (לא לחינם השם מזכיר לכם את דרקולה, מלך הערפדים…) המופק מרוק של עטלפי ערפד, משמש כנוגד קרישה המסייע לאנשים שלקו בשבץ מוחי או באוטם שריר הלב; ארסם של בעלי חיים ימים כגון החרוט הארסי משמש לטיפול בכאבים כרוניים ואף כתחליף לאינסולין; ארסם של עכבישים מסייע בטיפול באי סדירות בקצב הלב ובכאבים; ארסן של לטאות מטפל בסוכרת; ארסן של דבורים משמש לטיפול במיגרנה, בכאבי ראש, בכאבי גב תחתון ועוד ואפילו ארסו של העקצן הצהוב, עקרב החי בישראל, משמש כתרופה לטיפול בסרטן.

סביר להניח כי רבות ההפתעות שעוד צפויות לנו מהמחקרים העתידיים על ארסם של בעלי החיים וסביר להניח כי עוד ועוד שימושים יימצאו לחומרים האלה. ובינתיים נמשיך כולנו להתמודד עם האמביוולנטיות המאפיינת את יחסנו לארס, בדיוק כמו סמל הרפואה העתיק שבו מופיע נחש המסמל את הפחד מהארס ובה בעת את יכולתו לרפא אותנו.