כדי לעצור את ההתחממות הגלובלית ולשמור על אקלים כדור הארץ בתחום זהה פחות או יותר לאקלים היציב יחסית שאפיין את פריחת האנושות עלינו לעצור את עליית רמות גזי החממה באטמוספרה. למעשה, תוך עשורים ספורים עלינו לעבור לאנרגיה דלת/נטולת פחמן, אחרת נחצה את רף 2 המעלות (יחסית לעידן הטרום תעשייתי) ונעמוד בפני סכנה כבדה לסחרור אקלימי שהדורות הבאים יסבלו ממנו. על הדברים עד כאן כבר אין ויכוח בין המדענים העוסקים בתחום, ויעידו שלושת הדו"חות של פאנל המומחים של האו"ם שהתפרסמו במהלך השנה האחרונה.
יתרה מזאת – אין די בהחלפת תחנות הכוח הנוכחיות המבוססות על מקורות האנרגיה הפוסיליים (פחם, נפט וגז המשחררים פחמן דו-חמצני לאטמוספרה) במקורות אנרגיה מתחדשת, זאת כי היקף הביקוש בעולם נמצא בעלייה, בעיקר במדינות המתפתחות, ולכן האתגר הוא כפול ומכופל. לא רק שהעולם צריך לעבור לאנרגיה דלת/נטולת פחמן, אלא שבמקביל יש להגדיל – ובצורה ניכרת – את כושר הייצור הכולל. במילים אחרות, כל פתרון שימנע אנרגיה – נקייה או מלוכלכת – מהמדינות המתפתחות לא יעמוד במבחן המציאות.
איך עושים את זה? הפתרון הנקי ביותר הוא מקורות אנרגיה מבוססים שמש ורוח (ומקורות מתחדשים נוספים כמו אנרגיה ממים זורמים) ומערכות לאגירת אנרגיה שיאפשרו אספקה גם בשעות הלילה ובאין רוח. בשלושת התחומים האלו (שמש, רוח ואחסנה) יש בעשורים האחרונים התקדמות טכנולוגית מרשימה וירידת מחירים ניכרת, אבל השאלה המרכזית שרירה וקיימת – האם ההתפתחות הטכנולוגית תגיע במועד או אחרי הנקודה שממנה ההיסחפות לסחרור אקלימי בלתי-נמנעת?
וכאן אנו מגיעים לנקודת המחלוקת, אשר לגביה גם קובעי המדיניות וגם פעילי הסביבה חצויים אפילו בינם לבין עצמם. האם אנרגיה גרעינית היא הפתרון? מצד אחד, אנרגיה גרעינית היא האנרגיה נטולת הפחמן הזמינה ביותר לייצור אנרגיה נרחב. מצד אחר מקנן החשש העמוק מתאונות, מאסונות ומזיהום רדיו-אקטיבי ארוך טווח. אף שמספר הנפגעים בנפש עקב תחנות כוח בפחמן, למשל, עולה כמה עשרות מונים על מספר הנפגעים מתאונות גרעיניות, עדיין האיום הגרעיני נתפש על ידי רבים כמאיים יותר וסביבתי פחות.
ג'יימס הנסן, מדען האקלים מאוניברסיטת קולומביה (לשעבר ראש מכון מחקר ב-NASA) שהפך גם לפעיל סביבתי, חושב שגרעין הוא פתרון הכרחי מסוג הרע במיעוטו (ראו נייר עמדה מפורט שלו בנושא). הנסן מכוון לתחנות מתקדמות, שלמעשה משתמשות בפסולת הגרעינית של תחנות מדורות קודמים יותר, והוא חושב שאת התחנות החדשות יש להקים בעולם המתפתח, במימון ובסיוע טכנולוגי של המדינות המפותחות. מנגד ידועה ההתנגדות הנמרצת של פעילי גרינפיס ופעילי סביבה נוספים לאנרגיה גרעינית.
קחו לדוגמה את גרמניה, שהחליטה לסגור בהדרגה את כל תחנות האנרגיה הגרעינית שלה ואף האצה את המימוש לאחר האסון בפוקישימה, זאת במקביל להשקעה ניכרת במקורות אנרגיה מתחדשת. פעילי הסביבה בגרמניה ובעולם ראו בכך דוגמה לחיקוי, אבל אם משקללים את הישן שנסגר עם החדש שנכנס, אין די באנרגיות המתחדשות כדי לקזז את התחנות הגרעין, וכמות גזי החממה שגרמניה משחררת נמצאת בפועל בעלייה.
אם שמים את הדברים בקנה מידה גלובלי, המשמעויות עלולות להיות הרסניות. אם בעולם המתפתח יבנו תחנות כוח שישתמשו בדלקים פוסיליים, הרי שלא תהיה שום דרך מוכרת לעצור את ההתחממות הגלובלית במועד, ובמציאות הכלכלית והפוליטית הגלובלית של היום זה בדיוק מה שקורה. במקביל, נראה כי למורת רוחו של הנסן ושל אחרים המאמינים בכיוון, האווירה הציבורית הגלובלית עקב החשש מאסונות מביאה לכך ש"הצפת" העולם המתפתח בתחנות כוח גרעיניות אינה פתרון ריאלי. פה ושם אנו שומעים על עניין גובר בתחנות גרעיניות, אך לא במידה גורפת.
ומה דעתכם בעניין – האם התבססות על אנרגיה גרעינית היא הרע במיטבו או הרע ביותר? כאמור, הדעות בנושא חלוקות, ובינתיים אפשר להעריך כי לאנרגיה הגרעינית יהיה מקום בכל אסטרטגיה גלובלית לעצירת שינויי האקלים, אך נראה שזה רק כלי אחד בסל, שלא ייהפך לדומיננטי ומרכזי.