מים שפירים הם משאב טבעי הנמצא במחסור בישראל, מחסור שילך ויחמיר כתוצאה מגידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים בארץ. האוכלוסייה הגדלה במהירות רבה מייצרת כמויות עצומות של מי שפכים (כ-3\2 מצריכת המים השנתית לאדם), המגיעות, במקרה הטוב, למכוני טיהור השפכים (מט"שים) כביוב גולמי. מט"שים הם לא הפתרון היחיד למיחזור מים, אך הם מהווים את הטכנולוגיה ההנדסית הקונוונציונלית הנפוצה ביותר בעולם המתועש, ומתפקדים כיחידות עצמאיות לטיהור ולמיחזור מים.
בתהליך טיהור השפכים מושם דגש רב באיכות המים, המאופיינת בעזרת המרכיבים (להלן מזהמים) הכימיים, הפיזיקליים והמיקרוביולוגיים המצויים בהם. מזהמים אלו מוסָרים ברובם במהלך שלבי הטיהור השונים במט"ש, כך שאיכות הקולחים המיוצרים היא ברמה מספקת לשימוש חוזר בסביבה, כגון: השקיית שדות חקלאיים ופארקים ציבוריים, החדרה מלאכותית למי תהום ושיקום נחלים. השאלה העיקרית הנשאלת בנוגע לאיכות הקולחים המיועדים להשקיה חקלאית (מזון) ולהחדרה למי תהום (מי שתייה), היא אם זוהו והוסרו כל המזהמים המצויים בקולחים, ובמיוחד אלו המסכנים את בריאות הציבור.
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, בעיקר באירופה ובצפון אמריקה (Halling-Sørensen et al. 1998; Heberer 2002; Kolpin et al. 2002), הצליחו להוכיח את הימצאותם של מיקרו-מזהמים מ"דור חדש". מזהמים אלה הם שאריות של תרכובות תרופתיות ותוצרי פירוקן, שמקורן בשפכים ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים (מקורותיהם העיקריים ודרך השתחררותם לסביבה מוצגים באיור 1 במאמר המצורף למטה). בהגיעם למט"ש, המזהמים מוסעים דרך המערך הרב-שלבי של המכון, ובסופו של תהליך הטיהור משתחררים לסביבה כמעט ללא שינוי כימי-פיזיקלי.

ד"ר דרור אבישר, ראש המעבדה להידרוכימיה, אוניברסיטת תל אביב