משתתפי הסימפוזיון הדו-לאומי בנושא המים, רובם אזרחי קנדה שזה להם הביקור הראשון בישראל, צפו אל מדבר יהודה מחלונות האוטובוס שהסיע אותם לעבר ים המלח לביקור מיוחד בשמורת עינות-צוקים (עין פשחה). הבעת הפליאה על פניהם לנוכח נווה המדבר המוקף סביב באדמת מלחה לא הותירה מקום לספק: שמורת עינות צוקים היא עבורם הדבר הקרוב ביותר לפלא טבע.
אלא שהביקור הזה, שכל משתתפיו מדענים שעיסוקם בהיבטים השונים של שימוש במים, שימור מים ושיקום אגני מים שניזוקו, אינו ביקור תיירותי מובהק. קבוצת המדענים הקנדים ממחוז אלברטה עשתה את הדרך הארוכה לישראל כדי לפגוש כאן עמיתים ישראלים ולחלוק אתם מניסיונם המקצועי, במסגרת שיתוף הפעולה בין ממשלת אלברטה לקרן קימת לישראל. וכאן, על קו סבך הקנה המסתיים לפתע במישור בוצי, ואשר משתרע כיום במקום שהיה עד אמצע שנות ה-80 חופו של ים המלח, הם ראו בעיניהם את תוצאות הקדמה והפיתוח במזרח התיכון, ובמיוחד את תוצאות השימוש המוגבר במים מחד, והירידה בכמות הגשמים השנתית בשנים האחרונות מאידך.
תחילה היה זה זמן ההתפעלות מסבך הצמחייה הייחודית, מפלגי המים והברכות השורצות דגי אמנון, מהציפורים, ובעיקר מהסבריו של הגאולוג והביולוג אלי רז, המקונן על העתיד העגום הצפוי לשמורה: "אם לא תהיה התגייסות של המדינה לעצירת התדרדרות מצב השמורה, בשל הנסיגה העצומה של ים המלח ותופעת 'בריחת' המים המתוקים דרך שכבות הקרקע שלחץ מי ים המלח הוסר מהן, צפויה רוב הצמחייה כאן להתייבש. התוצאה תהיה הכחדה של מינים נדירים של בעלי חיים שהתפתחו כאן במנותק מן הסביבה הימית הקדמונית, שאתה הגיעו לכאן אבותיהם".