ערב הקמת מדינת ישראל היה רוב שטח הארץ חשוף מעצים לאחר אלפי שנות ניצול יתר של היער הטבעי בכריתה לא מבוקרת, ברעיית יתר ובשרפות שונות. הרס היערות גרם לנזקים סביבתיים כדוגמת תופעות סחף חמורות, הידלדלות קרקעות, היווצרות שטחי הביצות במישור החוף ועוד.
הראשון לנסות לשנות מצב זה היה שלטון המנדט הבריטי, שחוקק את "פקודת היערות". חוק זה, התקף עד היום, אוסר לכרות עץ הנכלל ברשימת עצים מוגנים ללא אישורו של "פקיד היערות". האדם הנושא בתפקיד זה מתמנה על ידי שר החקלאות, והוא בעל הסמכות היחיד לאשר כריתה של עץ. משרד החקלאות ממונה על הנושא, אבל בפועל כל בקשות הכריתה בשטחים העירוניים ובשטחים הפתוחים בישראל מטופלים על ידי תשעה פקידי יערות של קרן קימת לישראל, המטפלים באלפי בקשות כריתה בכל שנה (למעט שלוש הערים הגדולות, שבהן מכהנים פקידי יערות עירוניים). עץ הנמצא ברשימת העצים המוגנים אסור בכריתה גם אם ניטע בחצר פרטית, ובוודאי עצים הנמצאים בשטחים הציבוריים.
לאחרונה נחקק תיקון לחוק התכנון והבנייה (תיקון 89), המשלב את "פקודת היערות" בתהליכי התכנון בישראל. על פי התיקון, שנחקק ביוזמת ח"כ אופיר פינס בשיתוף עם משרד החקלאות וקק"ל, כבר בתהליך התכנון יש לסמן את כל העצים בתוכנית ולהתייעץ עם פקיד היערות בקק"ל בעניין שימורם. באופן זה מקבלים העצים מעמד שווה לשאר מרכיבי התכנון, ועל המתכנן לעשות מאמץ לשמרם ככל שאפשר.
התיקון הפך את כלל העצים למוגנים (למעט מטעים חקלאיים), והוא מחייב את היזם לבצע נטיעה חלופית במקרה שאושרה כריתה במסגרת התוכנית. כך מבטיח החוק שלא ייגרע עוד כיסוי העצים מישראל, ותצומצם הפגיעה הסביבתית כתוצאה מתהליכי פיתוח.
אין צורך להכביר מילים על חשיבות העצים לאדם ולסביבה. העצים מקבעים פחמן, מסננים מזהמים, משרתים את המגוון הביולוגי, שומרים על הקרקע, תורמים לקירור הסביבה העירונית רווית האספלט, ומשפרים את הנוף ואת איכות החיים. שמירה על עץ ותיק בן עשרות שנים משמעותה חיזוק ערכים רגשיים, נופיים ותרבותיים, ונוסף על כל זאת היא מחזקת את הקשר לאדמה, למקום ולמעשי קודמינו שנטעו אותם באהבה – עבורנו. עצים מעלים את ערך הנכס, ויעידו על כך הסיומות
"… הירוקה", "… בחורש" וכד', המתלוות לשמות רבים מפרויקטי הבנייה בישראל. בבואם לקבל החלטה בנוגע לאישור כריתה או איסור כריתה מנסים פקידי היערות בקק"ל לאזן בין צורכי פיתוח לגיטימיים לבין הצורך בהגנה על העצים ושימורם, לטובת הסביבה והציבור כולו.
בימים אלו אנו עדים להגברת המודעות לעצים ולחשיבותם בעולם כולו. לצערנו נראה כי בישראל נכונה לנו עוד דרך ארוכה בתחום זה. פקידי היערות נתקלים במקרים רבים שמתכננים ויזמים "לא סופרים את העצים", ולא מתחשבים בערך המוסף שלהם לשנים ארוכות, בבואם למצות את מרב שטח הבנייה והרווח בטווח הקצר. לרוב לא יעז המתכנן להציע להזיז קו חשמל ראשי או תוואי דרך, אבל בנושא העצים "האצבע קלה על ההדק". לקק"ל מגיעות לא אחת בקשות לכריתת עצים מסיבות מקוממות עוד יותר, כגון "העצים מלכלכים" או בשל ציפורים המקננות בהם.
עם זאת, אנו נתקלים במקרים שמאמץ רב מושקע מצד הציבור והמתכננים לשמור על עצים בתכנון. יזמים משקיעים לא אחת מאות אלפי שקלים בהעתקת עצים בוגרים, במסגרת מבצעים הנדסיים מורכבים, על מנת למנוע כריתה של עצים ותיקים ומפוארים.
אנו נמצאים עתה בתקופת ההרצה של יישום התיקון לחוק. ישנן עדיין אי-בהירויות באשר לאופן הטיפול בתוכניות בנייה המאיימות על עצים בתחומן. ברור שצריך להיות הבדל בטיפול בין תוכנית להרחבת מרפסת לבין תוכנית להקמתה של שכונת מגורים המאיימת על כמות גדולה של עצים ותיקים. אם לא כן, פקידי היערות וועדות התכנון עלולים לטבוע באינספור בקשות וחוות דעת. לכן משרד החקלאות, משרד הפנים וקק"ל שוקדים על הכנתו של נוהל פשוט וישים. חשוב כי מתכננים ויזמים יהיו מודעים לשינוי בחוק, יטמיעו את ערך העצים בתהליכי התכנון, ויפנימו כי שימורם משמעותו רווח לציבור, לסביבה ולמטרות התוכנית לטווח הארוך. נדרשות פעולות הסברה וחינוך על מנת להטמיע ערכים סביבתיים בפרויקטים של פיתוח, כמו גם בהפצת המסר כי העצים מוגנים בחוק וכריתתם ללא אישור (אף בחצר פרטית) היא עבירה פלילית.
בהקשר זה אין מתאים יותר מלצטט את דברי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, בנאום בכנסת ב-1962: "עץ בן 70 שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ איקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם – ולעץ בן 100 אין תמורה. אין זו רק ונדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזו כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר הכנפיים…"

ישראל טאובר הוא פקיד יערות ארצי באגף הייעור, קק"ל