כתוצאה מהתחממות כדור הארץ (התחממות האוקיינוסים והתפשטותם, הפשרת הקרחונים) מפלס פני הים עולה, ובשנים האחרונות טיפסו התחזיות מעלה מעלה. הערכות מוקדמות לעליית פני הים בכמטר עד 2010 עודכנו להערכות של כמטר עד שלושה מ', עם אפשרות קיצונית יותר של עליית גובה פני הים בחמישה מ' במהלך המאה ה-21. נתונים אלו הביאו את הבנק העולמי לפרסם ב-2007 מחקר מקיף על ההשלכות הצפויות לכך ב-84 מדינות מתפתחות ובשישה מדדים, הנוגעים לאוכלוסייה שתיאלץ להעתיק את מגוריה, לפגיעה בתל"ג בכלל ובחקלאות בפרט ולהיבטים נוספים.
עניין מיוחד ראוי שנמצא בשכנתנו מצרים, שהולכת להיות אחת הסובלות העיקריות. כבר בעלייה של מטר בודד יצטרכו כשישה מיליוני אזרחים מצרים להעתיק את מגוריהם, והמדינה תסבול מפגיעה ישירה בחקלאות ובתל"ג בהיקף של 13% ו-6% בהתאמה. יש חשש כבד לפגיעה במי התהום ובתוצרת החקלאית, וצפי לפגיעה בשליש מהדגה עקב שחיקת רצועת החול המגנה על לגונות המים המתוקים (תהליך שהואץ גם עקב הקמת סכר אסואן).
אז מה עושה מצרים בעניין? פרויקט של 300 מיליון דולר להקמת חומת בטון להגנה על עיר הנמל אלכסנדריה (עליית מפלס מי הים במטר בודד ואף פחות מכך תאיים על שטחים רבים בעיר עד כדי הפיכתה לאי), ומחקרים שונים שיש לקוות שיובילו לתקציבים ולמעשים.
בפועל, לצד עוד ועוד מחקרים בינלאומיים המתריעים על האיום, נראה כי הוויכוח הפנימי במצרים על עוצמת הבעיה טרם הוכרע, ולפי הדו"ח השנתי של המשרד המצרי להגנת הסביבה לשנת 2008 ניכר שהם מכירים בבעיית ההתחממות ובסכנות השונות (מעבר לעלייה בפני הים יש לצפות לירידה ניכרת בזרימת הנילוס, לפגיעה ביבולים ולצרות נוספות), אך לא הושם הדגש הראוי בעוצמת המענה הנדרשת. ולראיה, הפרק על שינויי האקלים נמצא בין הפרק על מטרד הרעש לבין הפרק על החור באוזון. מצרים פועלת גם להקטנת פליטות הפחמן, והציבה יעד של מעבר לצריכת 20% מהאנרגיה ממקורות אנרגיות מתחדשות (בעיקר מבוססות רוח) עד 2020, אבל לנוכח הבעיות זהו עיסוק בטפל, ועליהם להתמקד בהסתגלות.
האם יש פתרון? מהנדס מצרי מציע סכמה בת שלושה מרכיבים – הגבהת חופים, חומה תת-קרקעית למניעת המלחת מי תהום, וסכרים להגנה על ערים מפני הצפות. להערכתו מדובר בסכום צנוע של 7.5 מיליארד דולר לפרויקט של עד עשר שנים שיגן על המרחבים המרכזיים. מובן שנותרת השאלה מי יממן – זה שסובל או זה שגרם לבעיה…
ההשלכות האפשריות רבות. מעבר למשמעויות הפנים-ארציות, יש החוששים ממאבק צבאי על מי הנילוס. נכון להיום, על פי הסכם בין מצרים לבריטניה מ-1929, מצרים זכאית ל-55 מיליארד קוב לשנה ממי הנילוס, אבל ההסכם אינו מקובל על מדינות רבות באגן הנילוס. כבר היום מצרים סובלת ממצוקת מים, והגידול באוכלוסייה, יחד עם צמצום המקורות, יחמיר את המצב מאוד.

איתן ישראלי הוא ד"ר לחקר ביצועים ובעל הבלוג "קוד ירוק – E's Blog"