העולם המתפתח – מזרח אסיה, אפריקה ועוד – רוצה (בצדק ובזכות!) לסגור, או לפחות לצמצם, את הפער בינו לבין העולם המפותח – ארצות הברית, אירופה וכו'. אחד האתגרים המרכזיים של האנושות במאה ה-21 הוא לאפשר את הצמיחה הזאת במסגרת של פיתוח בר קיימא (ומבלי לפרוץ את גבולות המשאבים). עד היום צמיחה כלכלית באה כמעט תמיד בצמידות (coupling) להידרדרות סביבתית, וחובה עלינו למצוא דרך לנתק את הצמידות הזאת (decoupling) אם אנחנו רוצים לעצור את ההידרדרות הסביבתית בכלל ואת ההתחממות הגלובלית בפרט.
ה-decoupling זוכה לעניין רב בעבודת הפאנל הבינלאומי למשאבים של האו"ם שהוקם בשנת 2007 על ידי התכנית הסביבתית של האו"ם (
UNEP). לאחרונה פרסם האו"ם דוח מחקר מסכם מס' 2 שכותרתו "decoupling – טכנולוגיות, הזדמנויות ואפשרויות מדיניות".
תמצית המחקר תורגמה על ידי אנשי המשרד להגנת הסביבה, ואתם מוזמנים לעיין בדברים.
כפי שכותבת הגב' גלית כהן, סמנכ"לית בכירה לתכנון ולמדיניות המשרד להגנת הסביבה, במבוא לתמצית בעברית: "הפאנל הבינלאומי למשאבים פרסם הדוח […] על מנת להתריע כי אין אפשרות להמשיך בתרחיש 'עסקים כרגיל' בכל הקשור לשימוש במשאבים, ובה בעת לשמור על רמת החיים שהתאפשרה הודות לצמיחה הכלכלית המהירה של העשורים האחרונים. עם זאת, הפאנל מצביע על שורה של כלי מדיניות ושינויים תעשייתיים שבכוחם לנתק את הקשר העבות בין צמיחה לשימוש במשאבים. צעדים אלו צפויים לתת מענה לא רק לצרכים סביבתיים, אלא גם לחסוך בעלויות ייצור ומחיה, וכך לתרום גם לשורה התחתונה התקציבית של חברות פרטיות ושל הציבור בכלל".
החלק הראשון של המחקר (פרקים 2 ו-3) עוסק במגמות שימוש במשאבים, ומתברר שהמאה הקודמת מתאפיינת בעלייה אקספוננציאלית – כמות המשאבים הנצרכים (כריית מתכות ומינרלים, הפקת דלקים פוסיליים וכו') הולכת וגדלה משנה לשנה ובקצב הולך וגדל (ראו עמוד 10
כאן, ושימו לב גם לשנתות הלוגוריתמיות).
זה לא יכול להמשיך כך לעד. מחירי הסחורות במאה ה-20 היו במגמת ירידה למרות העלייה בצריכה, זאת הודות להתפתחות הטכנולוגיה (כושר ההפקה והייצור); אבל בעשור הראשון של המאה הנוכחית מחירי הסחורות (חומרי גלם, מזון ואף אנרגיה) זינקו (ראו עמוד 12
כאן) באופן שמרמז על מה שעלול להיות בעתיד. יתרה מזאת, כותבי הדוח מעריכים כי מדינות ה-OECD יצטרכו לשפר את פריון המשאבים פי חמישה עד שנת 2050 כדי להשאיר די מקום למדינות מתפתחות להעלות את רמת המחיה שלהן. כלומר, לא זו בלבד שהעולם המפותח נדרש לנתק צמיחה עתידית מצריכת משאבים, אלא שהוא אפילו נדרש להקטין במידת ניכרת את צריכת המשאבים הנוכחית שלו (וכמובן, תוך התחשבות במשאבים המוטמעים בסחורות ושירותים המיובאים ממדינות העולם המתפתח).
החלק השני של הדוח (פרק 4 ואילך) עוסק בדרכים אפשריות למימוש ה-decoupling – החל בדוגמאות טכנולוגיות (השקיה בטפטוף – המצאה שיצאה מישראל; הפקת אנרגיה מפסולת ועוד) ודיון בתנאים שיעודדו השקעות כלכליות בכיוון וכלה בהיבטים רגולטוריים. כך למשל מעניין לבדוק את הגרף בעמוד 43 (
כאן), המראה כי פליטת גזי החממה מדלקים פוסיליים בגרמניה ובבריטניה ירדה לאחר הכנסת מיסוי מוגבר על דלק, בהשוואה לארצות הברית ולקנדה שבהן הדלק זול יחסית לצרכן.
הדיון הזה אינו תיאורטי ויש לו השלכה מעשית על מדינות גדולות בעולם המתפתח. לכל מי שמתעניין בתחום אנחנו ממליצים לקרוא את ה
ריאיון עם גֶ'יירָם ראמֶש, שעמד בראש המשרד להגנת הסביבה בהודו. בריאיון הוא מסביר מדוע אין די בהשקעה של הודו באנרגיה מתחדשת, ומדוע האסטרטגיה הנוכחית של "grow-now, pay-later" אינה טובה להודו. הצמיחה בהודו עומדת היום על 7.5% לשנה, אבל כשמשקללים את הנזק הסביבתי המקומי – זיהום נהרות, פגיעה ביערות, זיהום אוויר בערים וכו' – הצמיחה המעשית היא כ-4.5% בלבד, וכל זאת לפני ששקללנו את ההשלכות הגלובליות. הדוח של האו"ם מציג מצד אחד את הזכות של הודו ומדינות מתפתחות נוספות לצמוח במהירות, אבל גם טוען בבהירות שהצמיחה הזאת חייבת להיות מנותקת מעלייה מקבילה בצריכת המשאבים, אחרת כל העולם יידרדר לכאוס סביבתי.