הצומח העשבוני היבש בקיץ יכול להדליק ולהוביל לשריפות יער – לצערנו אנו רואים זאת כמעט מדי קיץ. לכן בתוכנית למניעת שריפות יער נהוג להכניס רעייה מבוקרת של כבשים ובקר בצומח העשבוני ביערות, על מנת לצמצם את כמות החומר הדליק. אך כיסוי הקרקע של היערות כולל גם מרכיב מכובד של צומח מעוצה – בני שיח, שיחים והתחדשות של עצי חורש – שלא חביב על בקר וכבשים. כתוצאה מכך מצטברת כמות הולכת וגדלה של צומח שיכול לספק דלק לשריפות בעוצמות גדולות וללבות אותן. העזים לעומת זאת אוכלות את הצומח המעוצה, יחד עם הצומח העשבוני, ברצון.

רעייה מבוקרת של עזים כאמצעי להקטין את חומר הבעירה מחייבת ידע על כושר הנשיאה של מרכיבי כיסוי הקרקע של היער, הצומח העשבוני והצומח המעוצה (כושר נשיאה הוא מדד המציין את מספר הפרטים של מין מסוים היכולים להתקיים לאורך זמן בסביבה בעלת משאבים מסוימים בלא לגרום להידרדרותה). לכן גזרנו ערכי כושר נשיאה מציאותיים, מתוך נתונים של שלושה עדרי עזים שרעו במשך עשר שנים לפחות בשלושה יערות שונים בהרי יהודה. בכל אחד מן היערות חשבו היערנים כי הרעייה מתאימה לשמירת יעדי היער, ובעלי העדרים העריכו שכמות הצומח תספק את צורכי הקיום של העזים. קיבלנו נתוני רעייה מבעלי העדרים ונתונים על כיסוי הקרקע ביערות מתוך סקר אינוונטר היער המנוהל על ידי קק"ל. את ערכו של כיסוי הצומח העשבוני חישבנו בהתחשב בתכונות היער.

מנתונים אלה מצאנו שערכי כושר הנשיאה של הצומח המעוצה נעים בין 50 ל-96 ימי רעייה של עז לשנה על דונם של צומח מעוצה (4–7 דונם לעז לשנה) – ערכים גבוהים מאלה של מרעה עשבוני ביער ( שבו עז או כבשה יכולות לרעות 34–45 ימים לדונם בשנה).

המסקנה היא שעזים יכולות להיות אמצעי יעיל לצמצום כמות החומר הדליק ביערות, ועל ידי כך להקטין את סכנת השריפות. כמו כן, המרעה ביער יכול לקיים יותר עדרי עזים יצרניים ממה שקיים היום, ולכן יש טעם בעידוד רעיית עזים ביערות קק"ל.