השריפה שהשתוללה בכרמל, הגדולה ביותר בתולדות המדינה, היא האסון האקולוגי הראשון שנובע משינוי האקלים בישראל. עליה לשמש כנקודת פתיחה לדיון ציבורי מחודש על נושאים שנחשבו עד כה לתסריטים עתידיים ואפוקליפטיים, אולם נוכחותם העכשווית מאוד בחיינו מפתיעה אותנו שוב ושוב.

נושא כזה הוא העובדה שהאקלים שאנו חיים בו, זה שקובע במידה רבה כיצד יתנהלו חיינו, מהשאלה באיזה בגד נלביש את ילדינו על מנת שלא יתקררו ועד לשאלה לאיזה גובה יגיעו הלהבות בשריפות שלנו – משתנה לנגד עינינו. נראה שהשריפה הגדולה בתולדות ישראל היתה גם הצצה לעבר עתיד שאנחנו ממש לא רוצים בו.

חורף 2010 מתאפיין בכך שהוא למעשה איננו. חופי הרחצה היו מלאים בסופי השבוע של חודש נובמבר כמעט כמו ביולי-אוגוסט, בגדי החורף נותרו עמוק בארון ללא שימוש, שלא לדבר על המעיל שזה שנים משמש לצורך טיולים בחו"ל בלבד. החזאים כבר סיפרו לנו כי זהו הנובמבר החם ביותר, וככל הנראה גם השנה החמה ביותר מאז שהחלו הרישומים המטאורולוגיים בישראל.

ה"חורף" יוצא הדופן הזה עבר לידנו עד השריפה מבלי שנקדיש מחשבה למשמעות שלו. היה אפילו נעים לחוות ימי קיץ-סתיו-אביב שכאלה באמצע העונה הלא מוגדרת שחווינו. אולם המערכות הטבעיות סביבנו הרגישו היטב את השינויים. החום הרב בתחילת דצמבר, יובש האדמה, העצים והשיחים שלא קיבלו כמעט טיפת גשם מתחילת האביב, היו לחומר בערה מצוין עבור האש שפשטה בכרמל.

בעקבות השריפה ראינו לראשונה "פליטים סביבתיים" תושבי ישראל, אנשים שאיבדו את ביתם כתוצאה מאסון סביבתי. לשמחתנו, רובם יכולים לחזור לבתיהם בתום ימים אחדים, מלבד אלו שביתם נשרף ושיתחילו כעת לבנות בית חדש בעזרת המדינה וחברות הביטוח.

אבל במהלך החודשים האחרונים נכנסו לישראל, לאחר שעשו דרך לא פשוטה בת מאות קילומטרים, אלפי פליטי סביבה, בממוצע של 700 איש מדי חודש, ממדינות שלא מחזיקות באמצעים לדאוג לפליטיהן. דו"ח של האו"ם מ-2005 קבע כי פליטי מלחמת האזרחים בחבל דארפור שבסודן הם "פליטים סביבתיים". על פי מומחי האו"ם זו מלחמה על משאבים, ובמיוחד על משאב המים ההולך ומידלדל בחבל ארץ זה.

שינוי האקלים מתבטא באזורים חמים בהתחממות מוגברת ובירידה בכמות המשקעים, בשעה שבמקומות קרים מתרחש ההפך, כפי שאנו רואים באירופה. מחסור במים הוא בעיה המוכרת היטב גם לנו כאן בישראל, שאף היא באזור רגיש מבחינה אקלימית, מה שכבר בא לידי ביטוי בהפחתה בכמות המשקעים.

בחורף לכאורה הזה אנו עדים גם לעלייה במחירי החלב ולכך שהחמאה לפתע נעלמה מן המדפים. כן, ניחשתם נכון, גם זה נגרם בשל שינוי האקלים. במועצת החלב הסבירו כי בדרך כלל בתחילת החורף מתחיל ייצור מסיווי של חלב, שיוצר כמעט תמיד עודפים, ואת אלה מייעדים לייצור החמאה. השנה תחילת החורף מתמהמהת, ועל כן אי אפשר להתחיל בחליבה.

המציאות שלנו בחורף הזה עוצבה על ידי שינוי האקלים. כולנו מושפעים מן השינוי, ללא הבדל דת, צבע, מין וגיל. הבן שלי בן החמש סיפר השבוע כי בשעת המעגל הגננת ביקשה מן הילדים להתפלל לגשם.

זה הזמן להתמודד

בליל חמישי, הלילה הראשון של השריפה הגדולה, היתה הכותרת בדיווחי החדשות "השריפה יצאה משליטה". זו היתה כותרת מאוד יוצאת דופן. יש לנו נטייה לחשוב שכבר אין דבר המסוגל לצאת משליטתנו. אולם בימים של חשבון נפש מותר להודות, שזה לא תמיד המצב.

עכשיו זה הזמן להתמודד עם השאלות הגדולות, בין השאר כיצד שינויי האקלים ישפיעו עלינו כאן בישראל, ומה דרוש על מנת שתהליך זה ישנה כיוון. האם זה אומר שאנחנו צריכים להפסיק לחיות וליהנות? ממש לא, זה אומר שאנחנו צריכים לחיות אחרת. למעשה, רק כך נוכל בכלל להמשיך ליהנות מהעולם כפי שאנו מכירים אותו ואוהבים אותו.

עלינו להתמודד עם שינוי האקלים במשמרת שלנו, וליצור שינוי משמעותי במקורות האנרגיה שמשמשים אותנו, תוך צמצום הצריכה המופרזת של משאבי כדור הארץ. אם זה לא יקרה, ייתכן כי באחד הסיבובים הבאים, אולי כשהילדים שלנו יצפו בשריפה בכרמל שהצליח לצמוח מחדש, גם מטוס הכיבוי הגדול בעולם לא יספיק על מנת לכבות את מה שניצור כאן.

ישראל לבדה לא יכולה להתמודד מול שינוי האקלים, זה דורש שיתוף פעולה בינלאומי, אך התגייסות אומות העולם לצדנו בעת צרה הוכיחה שגם את זה יש לנו. אנחנו באמת יכולים לעשות כמעט הכול כשאנחנו רוצים. לישראל אין אולי מטוסי כיבוי, אך יש לה אנשים בעלי יוזמה וידע רב בתחום האנרגיות המתחדשות, שאפשר להשקיע בהן הרבה יותר וליישמן באופן נרחב בארץ ובעולם.

אין מי שיודע מהי נקודת האל-חזור, אך היום אנחנו יודעים מה השתבש ובאיזה כיוון יש ללכת כדי להוריש לילדים שלנו יופי של עולם. ככל שנדחה את ההכרה בכך שאנחנו דור שינוי האקלים, שאנו חיים בתקופה שבה מתחיל התהליך וכי רק בכוחנו להשפיע עליו לכאן או לכאן, כך נדחה גם את ההתמודדות, עד שזו תהיה הרבה יותר יקרה בכסף, וככל הנראה גם בחיי אדם. עכשיו אולי מאוחר, אך לא מאוחר מדי. אז למה אנחנו מחכים?

הכותב הוא מנכ"ל עמותת אקולנוע