תמונות של תיירים צפים על הגב וקוראים עיתון בשלווה לצד זוגות המרוחים בבוץ כהה ומחייכים למצלמה. כולנו מכירים את הכתבות המזמינות תיירים מכל העולם לחזות בפלא הייחודי של המקום הנמוך בעולם ולהכיר בסגולותיו הבריאותיות, אך התצלומים היפים הנלווים אליהן אינם חושפים את מצבו הקשה של האגם המדברי ואת המחיר הכבד שגובים ממנו הפיתוח, שאיבת המים, המפעלים התעשייתיים ושינויי האקלים.

ים המלח הולך ומתייבש, והמפלס שלו יורד בקצב של כ-1.2 מטרים בשנה. התייבשות אגם המלח נובעת בעיקר מהקמת סכרים, משאיבת המים המתוקים שהיו אמורים לזרום אליו לטובת משק המים הישראלי, הירדני והפלסטיני ומשאיבת מימיו לצרכים תעשייתיים של מפעלי ים המלח. עוד תורם לירידת מפלס המים האידוי הטבעי שעלול להתגבר עם התחממות כדור הארץ. ירידת מפלס המים גורמת בין היתר לזרימת מי תהום מתוקים הממיסים את שכבת המלח באזורים שהיו מכוסים בעבר במי ים. בשילוב עם היובש ועם תנאי הקרקע גורמת כניסת מי התהום להיווצרות תדירה של בולענים – בורות עמוקים ומסוכנים הנפערים בפתאומיות. עד כה נפערו באזור ים המלח כבר אלפי בולענים המסכנים את התושבים, את התיירים ואת הנוסעים בכביש 90 הנמתח לאורך ים המלח. בשנת 2014 נסגר למבקרים חוף הרחצה מינרל עקב בולען שנפער בשטחו. חוף עין גדי, החוף האחרון בים המלח שאליו היה אפשר להיכנס ללא תשלום, נסגר גם הוא בשל סכנת הבולענים. כיום למעשה מרבית חופי ים המלח מוגדרים כאזורים מסוכנים בשל היתכנות גבוהה להתפתחות בולענים. בחופים שנותרו פתוחים לקהל הגישה למים הופכת קשה יותר ויותר, מפני שבכל שנה קו המים הולך ונסוג. לצד כל אלו מתגברת גם תופעת התחתרות הנחלים – ככל שהים יורד ואגן הניקוז של הנחלים מתרחק, כך גוברת עוצמת המים היורדים מההרים לים. המים האלה חורצים קניונים חדשים ומגבירים את עוצמת שיטפונות החורף ואת תכיפותם.

ים המלח מחולק כיום לשני אגנים נפרדים ­– האגן הצפוני שהוא עמוק יותר, והאגן הדרומי שהוא למעשה בריכת אידוי מלאכותית רדודה, בריכה מס' 5, המשמשת את מפעלי ים המלח בתהליך הפקת אשלג, ברום ומגנזיום ממי הים. כחלק מתהליך הייצור שואבים מפעלי ים המלח מים מהאגן הצפוני ומזרימים אותם לאגן הדרומי תוך הפרדת המינרלים הדרושים להפקת החומרים השונים. לחופיה של בריכת האידוי הדרומית שוכנים מרבית בתי המלון ואתרי התיירות של ים המלח. תוצר לוואי של תהליכי ההפקה והייצור הם משקעי מלחים הנצברים בקרקעית הבריכה בתדירות של כ-20 ס"מ בשנה. הצטברות המלח גורמת לעליית פני המים, וזו מאיימת להציף את מתחמי התיירות השוכנים לחופיה. את הבריכה מקיפות סוללות השומרות על החופים מפני הצפה, אך בשל העלייה התדירה של פני המים יש סכנה כי הסוללות לא יהיו גבוהות מספיק כדי להגן על החופים. לאור סכנת ההצפה הוחלט בשנת 2012 על תוכנית קציר מלח שבמסגרתה "יקצרו" את משקעי המלח שבקרקעית הבריכה ויעבירו אותם לאגן הצפוני של הים. מבצע קציר המלח היה אמור להסתיים בינואר 2017 אך כיום הוא רק בחיתוליו.

בנוסף לכל אלו סובל האזור גם מזיהום. ביוני האחרון קרסה בריכה של מפעל הדשנים רותם אמפרט שבנגב וגרמה לאחד מהאסונות האקולוגיים הגדולים ביותר שהתרחשו בישראל. בעקבות קריסת הבריכה זרמו כמויות גדולות של שפכים חומציים לערוץ נחל אשלים ופגעו בבעלי החיים, בצמחים ובמערכת האקולוגית של הנחל. בעקבות הזיהום מתו שמונה יעלים, שהם כשליש מאוכלוסיית היעלים באזור, וההערכה היא כי יידרשו שנים ארוכות לשקמו. פרשת נחל אשלים היא אולי החמורה ביותר אך היא אינה התקרית היחידה. בעבר נסגרו חופי רחצה של ים המלח עקב חשש לזיהום הנובע מתקלות של מערכות הביוב באזור. בנוסף לכך לאורך השנים מוזרמים לים המלח מי שפכים, מי קולחין מטוהרים ממרכז טיהור השפכים עין בוקק ותמלחות תעשייתיות (שפכים המכילים מלחים בריכוז גבוה) בהיתר של המשרד להגנת הסביבה.

ומה באשר לסכנות הנובעות משינויי האקלים? במחקר שפורסם לאחרונה והתמקד בחקר מעמקי שכבות האדמה של אזור ים המלח באמצעות קידוח של הקרקע, נמצאו עדויות לכך שבטווח הזמן שלפני 115עד 130 אלף שנה, בתקופה הקרויה "התקופה הבין־קרחונית האחרונה", הייתה ירידה משמעותית ביותר במפלס המים של ים המלח. הממצא מעיד על בצורות ממושכות וחמורות במיוחד שלא תועדו בעבר ובמהלכן פסק כמעט לחלוטין זרם המים המוביל לים המלח. בתקופה זו עלו הטמפרטורות בשיעור של כארבע מעלות מעל לטמפרטורות הממוצעות במאה ה-20. זוהי למעשה התחממות שדומה במידתה לעליית הטמפרטורות הצפויה עד סוף המאה הנוכחית. מכך מסיקים החוקרים כי המשך ההתחממות עלול להביא להתייבשות דומה. ירידת מפלס הים בשנים האחרונות היא תוצר של פעילות אנושית, אך היא ככל הנראה צפויה להחריף בשל שינויי האקלים.

אחד הפתרונות המוצעים להתייבשות ים המלח היא ברוח חזונו של לא אחר מאשר הרצל. בחזונו תיאר הרצל את ים המלח מוקף בתחנות כוח ומפעלים בזכות תעלת ימים המנצלת את הפרשי הגובה בין הים התיכון לים המלח לייצור חשמל. התוכנית המוצעת עשויה להפיח רוח חיים בחזון, גם אם במתכונת מעט אחרת. על פי התוכנית יוזרמו מים מים סוף באזור עקבה לים המלח כחלק מפרויקט  משותף לישראל, לירדן ולרשות הפלסטינית שנקרא "מובל הימים". על פי התוכנית יוזרמו לים המלח בכל שנה כ-400-250 מיליון מטרים מעוקבים של מים, והפרשי הגובה שבין ים סוף לים המלח יאפשרו להפיק אנרגיה שתנוצל להתפלת המים. המים המלוחים העודפים יוזרמו לים המלח. הוגי התוכנית מאמינים שהזרמת המים תאט את קצב ירידת מפלס מי ים המלח ותסייע לצמצום תופעת הבולענים. עם זאת חלק מהמומחים מביעים חשש לאסון אקולוגי נוסף בשל הזרמת מים בעלי הרכב שונה שעלולים להוביל להתפתחות של שכבת גבס במים והכנסת אוכלוסיות של אצות שעלולות לשנות את צבע המים. כמו כן עלולה להיווצר שכבת מים עליונה מלוחה פחות, שתביא להגברת קצב אידוי המים ולשינוי תנאי הלחות באזור. המתנגדים לתוכנית מציעים להגביר את זרימת המים בירדן הדרומי לכיוון ים המלח ולפתח טכנולוגיות להפקת מינרלים באופן המייעל את השימוש במים. נראה כי שיקומו של ים המלח מצריך התעוררות ותוכנית כוללת יעילה. בניית תעלת הימים היא שיתוף פעולה מבורך בין מדינות האזור, אבל היא בוודאי תארך זמן רב. עד אז חשוב להעלות את המודעות למצבו הקשה של ים המלח, לנסוע דרומה ולהביט ביופיו של המקום הייחודי אשר לא נס לחו, וליהנות מסגולותיו הבריאותיות.