המיקרו-פלסטיק הוא למעשה חלקיקי פלסטיק זעירים שמקורם הוא לא רק בכדוריות שמכילים תכשירים קוסמטיים אלא גם במוצרי פלסטיק כמו למשל שקיות שעברו תהליך בליה והתפרקו לחתיכות זעירות. חלקיקי הפלסטיק וכדוריות הפלסטיק עוברים בקלות דרך מערכות הסינון והטיהור של הביוב ונשטפים לאגמים, לים ולאוקיינוסים, ועל פי
ההערכות עשירית מכלל הפלסטיק המיוצר בעולם מגיע בסופו של דבר לסביבה הימית.
לא רק מערכות הביוב אינן רגישות מספיק כדי לסנן את הכדוריות.
גם בעלי החיים הימיים הניזונים מפלנקטון אינם יכולים להימנע מבליעה של החלקיקים האלה. הפלסטיק עלול לחסום את ספיגת חומרי המזון בגופם, לפגוע במערכת העיכול שלהם
ולספוח אליו רעלנים. הרעלנים מצטברים בגופם של בעלי החיים הימיים לאורך השנים ועלולים לפגוע בתהליכים הורמונליים, לגרום לפגיעות נוירולוגיות והתפתחותיות, לפגוע ברבייה וביכולת של המינים השונים לשרוד ועוד. כמובן ריכוזי המיקרו-פלסטיק בבעלי החיים הימיים מגיעים בסופו של דבר אלינו לצלחת.
אם לא די בכך
נראה שהמיקרו-פלסטיק נמצא לא רק במקווי המים אלא כמעט בכל מקום. מחקרים שנערכו בעולם חשפו ריכוזים של מיקרו-פלסטיק גם באדמה, במי הברז, בבירה ואפילו באוויר שאנחנו נושמים. אחת הסיבות המרכזיות להימצאות ריכוזי מיקרו-פלסטיק באדמה היא דישון האדמה באמצעות משקעי שפכים המכילים מיקרו-פלסטיק. מחקרים ראשוניים בנושא הצביעו על אפשרות כי ריכוזי המיקרו-פלסטיק ביבשה גבוהים יותר מאלו שבים. עם זאת מדווח כי המחקרים על ריכוזי המיקרו-פלסטיק ביבשה ובמי השתייה עדיין בחיתוליהם, וכי יש צורך במחקרי המשך כדי לחשוף את מימדי הבעיה והשלכותיה לא רק על הסביבה אלא גם על בריאות האדם.
ומה בישראל? הים התיכון נחשב ל"מוכה פלסטיק", ובמחקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת חיפה עולה
כי בחופי ישראל יש ריכוזים גבוהים כמעט פי שניים בהשוואה לאזורים אחרים בעולם. עם זאת בישראל לא קיים איסור על שימוש בכדוריות פלסטיק בתכשירים שונים. יש אמנם חקיקה מסוימת המיועדת לצמצם את היקף השימוש בפלסטיק, למשל באמצעות
החוק לצמצום השימוש בשקיות, אך לא די בה.