התחממות כדור הארץ היא כיום עובדה מוכחת, והקצב הגובר של המסת קרחונים הוא אחד מעדויותיה. שינוי האקלים כולל גם שינוי במשטר ובפיזור המשקעים. באזורנו צופות התחזיות ירידה בכמות המשקעים. בעשורים האחרונים היה אפשר להבחין בשינוי במשטר הגשמים על ידי התארכות התקופה שבין פרקי גשם וירידה ביבולי המים המגיעים למקווי המים. שני תהליכים אלו קשורים זה בזה, שכן נגר עילי נוצר כאשר גשם יורד על קרקע רוויה. התארכות התקופה שבין פרקי הגשם גורמת להתייבשות הקרקע (בעיקר לאיבוד באידוי), ופרק הגשם הבא חייב תחילה להרוות את הקרקע בטרם ייווצר נגר.
במאה הקודמת הוערכו יבולי המים השנתיים של ישראל במעל ל-1,500 מיליון מ"ק. בתחילת שנות ה-2000 מעידים הממצאים על ירידה מתמשכת ביבולי המים עד לפחות מ-1,200 מיליון מ"ק בשנה. צריכת המים לשימושי אדם בישראל לא הותאמה במלואה לגריעה בכמויות המים הזמינים, ולא הוכנו בעוד מועד מקורות מים חלופיים במידה הנדרשת. בעשור הראשון של שנות ה-2000 נאמד הגירעון השוטף באוגר המים של ישראל בכמחצית הצריכה השנתית. ההערכה היא שכמות גבוהה פי שלושה עד פי ארבעה מהגירעון הנ"ל חסרה למילוי מאגרי המים התת-קרקעיים והעיליים. כך התחרות בין האדם לטבע על המשאב המידלדל מתעצמת, והמחיר לכך כבד. המחיר שמשלם הטבע מוכר פחות לציבור.
קנה המידה הלאומי למצב משק המים הוא מפלס הכינרת. בסוף שנת 2008 צפוי רום המים בכינרת להיות הנמוך ביותר בהיסטוריה המודרנית של האגם. מעבר לעובדה שבאגם נאגרים פחות מים, יש למצב זה השלכה על איכות המים (כך למשל עולה מליחות המים) ועל האקולוגיה של האגם. בהקשר האחרון אפשר לציין למשל את המשבר החמור במצב אוכלוסיות הדגים באגם – משבר שהתברר בשנים האחרונות. הסיבות לכך מורכבות אך קשורות גם למפלסים הנמוכים באגם בשנים האחרונות.
קשר אמיץ בין גודל אוכלוסייה לשינויי המפלס באגם אפשר להדגים במקרה של דג לבנון הכינרת ("סרדין הכינרת"). דג זה, הייחודי לכינרת, שמספר פרטיו באגם הוא הגדול ביותר מבין כל הדגים באגם, מתרבה בחורף כאשר מפלס הכינרת עולה ורצועת החוף שבה הוא מטיל ביצים מוצפת במים. צמצום עליית המפלס בשל ירידה ביבולי המים לאגם פוגעת בהצלחת הרבייה של הלבנון. הציבור ער פחות לכך שמעיינות רבים וקטעי נחל מתייבשים ונופי מים נעלמים. גם גורל הדו-חיים (קרפדות, צפרדעים וקרוביהן) שאוכלוסיותיהם בישראל דועכות וחלקם בסכנת הכחדה, יכול לשמש דוגמה למורכבות ההשפעה של השינוי במשטר הגשמים על עולם החי והצומח. התארכות משך הזמן שבין פרקי הגשם גורמת לכך שברֶכות החורף שבהן מתרבים הדו-חיים לא מצליחות לקיים מים ברציפות במשך כמה חודשים. הן מתייבשות מוקדם מהרגיל, ראשני הדו-חיים אינם מצליחים להשלים התפתחותם ומתים ואוכלוסיות הדו-חיים פוחתות. התייבשות מקווי המים משפיעה גם על צומח סביבת המים. הצטמצמות המים בערוץ מפחיתה את לחות הקרקע ביבשה הסמוכה לערוץ, ובעקבות כך חלה תמותת עצים. תופעה זו בולטת למשל ביחסי הגומלין שבין צמחייה עצית ומאזן המים בשמורת תל דן.
בארצנו היובשנית למחצה עד יובשנית נופי מים הם ערך טבע נדיר וחוויה תיירותית מבוקשת ביותר. עם זאת, רק בתחילת שנות ה-2000 זכה הטבע בישראל להכרה כצרכן מים לגיטימי (תקנת "זכות הטבע למים", 2005). הגירעון החמור במים מונע יישום מלא של תקנה זו. ככל הנראה אנו עומדים בפתחה של שנה חמישית ברציפות של חורף ממוצע או יבש. אם אכן תרחיש זה יתממש יכה משבר המים בחומרה בציבור כולו. אחד מסממניו יהיה ייבוש נוסף של שדות, ובמיוחד ייבוש גינות. מצב זה יזכיר לכולנו שלמעשה, במקורה ארץ זו ירוקה ופורחת בחורף ובאביב, ויבשה וצהובה בקיץ. העצמת הירוק וקיומו במשך כל השנה מחייבת שינוי באורח החיים, ובעיקר לימוד והטמעה של ניצול יעיל ושל חסכנות במים.

פרופ' אביטל גזית, המחלקה לזואולוגיה, הפקולטה למדעי החיים וביה"ס ללימודי סביבה ע"ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב