גז החממה שתורם במידה הניכרת ביותר להתחממות הגלובלית הוא פחמן דו-חמצני, אותו גז שנפלט בתעשייה, מכלי רכב ובתהליך ייצור החשמל מדלקים מחצביים שונים (פחם, נפט וגז). אך פחמן דו-חמצני הוא גם הגז שעצים וצמחים אחרים קולטים בתהליך הפוטוסינתזה, ובכך עוזרים להילחם באפקט החממה. משום כך, הפחתה בכמות היערות מעשה ידי אדם אחראית לעלייה ניכרת בכמות גזי חממה באטמוספרה. גם אם היערות הקיימים לא היו יכולים לספוג את כל הפליטות מעשה האדם, אין ספק שלכריתתם השפעה מצטברת על ההתחממות הגלובלית.
באתר The Guardian
אפשר לראות מפות שמציגות בצבעים את שטחי היערות שנכרתו במקומות שונים בעולם בשנים 2000–2010. המפות לקוחות ממאמר שפורסם במגזין המדעי היוקרתי Science, והן מציגות בבירור מגמה כללית שלילית – כך למשל, יערות הגשם באמאזון איבדו 17% מהיקפם ב-50 השנים האחרונות. אמנם במקומות שונים בעולם מתבצעים פרויקטים רחבי היקף בתחום הייעור, למשל בסין, אך לדברי דוד ברנד, היערן הראשי של קק"ל, יערות הבראשית שנכרתים מכילים מינים שונים של עצים שונים, ואילו הנטיעות החדשות בסין הן ברובן של מין אחד בלבד. כלומר, במבט כולל מדובר במגמת ירידה – פחות יערות – וגם אי-אפשר להשוות את היערות החדשים ליערות הישנים מבחינת הערך האקולוגי שלכם – פחות מגוון.
מדוע בעצם כורתים יערות? לפי ברנד, הסיבות רבות. ראשית, בערך 70% מאוכלוסיית העולם עדיין מתבססת על חומר בעירה לבישול ולהסקה. שנית, הביקוש לנייר ולרהיטים עצום, ולעתים גם אם היער נכרת מסיבות אחרות העצים נמכרים לריהוט, פעמים רבות גם באופן לא-חוקי. סיבה שלישית היא עבור חקלאות: במדינות עולם שלישי עם הגידול באוכלוסייה נדרשת לאנשים קרקע נוספת שתשמש כשטח חקלאי, והחקלאות שם אינה מתקדמת, כלומר – הם זקוקים לשטח רב כדי להיות רווחיים. ביערות, באזורים הטרופיים במיוחד, הקרקע פורייה מאוד ומתאימה לחקלאות. החקלאים נוהגים לכרות יערות ולעבד בהם גידולים, ובשנה הראשונה היבול טוב מאוד – אך אז מגיע החורף. היער שעזר לעצור את הסחף מהגשם כבר איננו, ולאחר שהוא נכרת כ-10–20 הסנטימטרים העליונים נסחפים, ומתחתם הקרקע כבר אינה פורייה. כלומר, בלי היער הקרקע אינה עשירה, ולכן ממשיכים לכרות חלקות יער נוספות לחקלאות. לתופעה זו קוראים "חקלאות נודדת", והיא אחראית לבירוא יערות רבים.
צעד חשוב בהשגת ההפחתה בריכוז גזי החממה הוא צמצום פליטת הפחמן מבירוא יערות, ויתר על כן, נטיעת עצים היא דרך אקטיבית להפחתת כמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה. בתחום זה ישראל משמשת דוגמה מוצלחת לעולם כולו: הודות לפעילותה של קק"ל ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שיש בה היום יותר עצים מאשר לפני מאה שנה.
ולא מדובר סתם בנטיעה. כבר דיברנו בבלוג על תופעת המדבור, ולדברי ברנד כל שנה 0.03% משטח היבשה בכדור הארץ עובר תהליכי מדבור – פי שלושה ממדינת ישראל כולה. בזכות שיטות איסוף מי הנגר ומניעת סחף שפותחו בישראל אפשר לטעת ולבסס יערות באזורים חצי-צחיחים, שהם 40% משטח היבשה בעולם.
כמו בשריפות יער, גם כאן מדובר בסוג של מעגל קסמים – בירוא יערות תורם להתחממות, ושינויי האקלים תורמים לתהליכי המדבור. אלא שבמקרה זה בידנו לשבור את המעגל – נטיעת יערות תאט את ההתחממות, תעצור ואולי אף תהפוך את תהליכי המדבור ובכך ייתכן שתאפשר נטיעת יערות נוספים.