מחסור במים במזרח התיכון היה מאז ומתמיד מקור לסכסוך ולסבל. כך למשל בסיפור אברהם אבינו ומאבקו על הבאר שחפר בבאר שבע, וכן הירידה מצרימה בחיפוש אחר מזון. הארצות באזור יכולות להתחלק לאלו שנהנות משפע מים – כמו טורקיה, עירק ולבנון, ולאלו שעניות במים – כמו ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית.
הצריכה השנתית של ישראל היא כ-2 מיליארד מ"ק לשנה, ש-50% מתוכם הולכים לחקלאות. בשנים ברוכות גשמים, כשני שלישים מהכמות הנצרכת מגיעים מאקוויפרים, וכשליש מהמים נשאב מהכינרת – ומתוכו כ-55 מיליון מ"ק מועברים לירדן. מאגרי המים הטבעיים אינם יכולים לעמוד בצרכים הגדלים של המדינה. הבצורת האחרונה וכן שלושים שנים של שאיבת יתר ממי התהום הביאו למשבר המים הגדול ביותר בתולדות ישראל. החלטה פוליטית למחצה לייבא מים מטורקיה כפתרון חלקי לבעיית המים נזנחה, משום שהעלות המשוערת של יבוא המים גבוהה פי שניים מעלות התפלת מי הים. ישראל נאלצה להתמודד עם בעיותיה אלה על ידי שימוש ביכולותיה המדעיות והטכנולוגיות. דרך אחת היא יצירת "מים חדשים" – בעיקר שימוש מחודש במי השפכים העירוניים לחקלאות (ישראל ממחזרת כ-75% ממי השפכים שלה) והתפלת מי ים ומים מליחים. שימור מים, עידוד/הגברת הגשמים וניצול מי שיטפונות – גם הן דרכים שפותחו בישראל על מנת להתמודד עם בעיית המים. שיטות אלה משולבות כיום במיומנות במערכת המים הארצית.
במקביל לכל זאת, מאמצים גדולים נעשים כדי לעודד את תעשיית המים, כמו גם יוזמות סטרט-אפ ואחרות, לפתח פתרונות לחיסכון במים ובאנרגיה ותהליכי טיפול במים. חינוך והגברת היכולות בנושא המים מתפתחים גם הם במהרה, מאחר שכוח אדם מקצועי הוא גורם מפתח בייצור, בהפעלה ובמחקר ופיתוח, כשהאחרון הוא חשוב וחיוני ביותר למען עתיד בר קיימא.

פרופ' אבנר עדין, מומחה בינלאומי למים – המחלקה למדעי הקרקע והמים, הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה, האוניברסיטה העברית