כל מי שאי פעם לקח חלק במשחק המשעשע "חי, צומח, דומם" ודאי מודע להפרדה הברורה בין בעלי חיים לצמחים, וכל מי שזוכר משהו משיעורי הביולוגיה בבית הספר יודע כי יש הבדלים ברורים בין בעלי חיים לצמחים המתבטאים בראש ובראשונה במבנה תא שונה. נוסף לכך, באופן עקרוני כל בעלי החיים יכולים להתקיים רק באמצעות מזון שהם צורכים ממקור חיצוני, ואילו רוב הצמחים מייצרים את המזון שלהם בעצמם באמצעות תהליכי פוטוסינתזה. ובין שאר ההבדלים, גם כאלה שלא מנינו כאן, יש עוד הבדל אחד מובן מאליו כביכול. צמחים, בניגוד לבעלי חיים, אינם יכולים לתקשר זה עם זה. האומנם?

הנחת היסוד הזו, שעל פיה צמחים אינם מסוגלים לתקשר זה עם זה, רווחה במשך מאות בשנים בקרב מדענים. אך כדרכן של הנחות יסוד רבות, לא פעם יש מי שמעז לערער עליהן.במקרה שלנו זוהי פרופ' סוזן סימארד, אקולוגית יערות המלמדת באוניברסיטת בריטיש קולומביה שבקנדה.

סבה של סוזן, למרבה האירוניה, היה חוטב עצים באזור בריטיש-קולומביה, וסוזן הקטנה, שליוותה אותו מעת לעת בעבודתו, הרגישה כבר מגיל צעיר חיבור מיוחד ליערות. ככל שבגרה וחקרה, גברה בה התחושה כי יש בהם, בידידיה ירוקי הצמרת, משהו שחורג מגבולות הגזעים, הענפים והעלים, עד שהעזה להעלות את ההשערה שעצים ממש משוחחים זה עם זה.

בהרצאתה המאלפת ב-TED מספרת סוזן בהומור על חוויותיה כחוקרת יערות, על מפגשים עם דובים ושאר אתגרים אך בעיקר על המחקר המרשים שערכה כדי להוכיח שעצים אכן מקיימים סוג של תקשורת והעברת אינפורמציה ביניהם. לדברי סוזן, ההתרחשות האמיתית, המפתיעה, המסעירה, מתרחשת דווקא מתחת לפני השטח. עמוק באדמת היער משתרגים ומתפתלים שורשי הצמחים ורשת עצומה של שורשי פטריות (בחיבור שורשים-פטריות הנקרא מיקוריזה), ויחד הם יוצרים מערכת סימביוטית אדירת ממדים של העברת מידע שיכולה להתפרס על פני עשרות ומאות קילומטרים. רשת זו מאפשרת לעצים "לדבר" זה עם זה, להעביר מידע ואף לסייע זה לזה באמצעות העברת חומרים הדרושים לקיומם.

כדי להוכיח את טענתה ביצעה ניסוי פשוט יחסית, אך מחוכם מאוד. היא כיסתה כמה עצים מזנים שונים בשקית אטומה. בשלב הבא הוזרם לתוך אחת השקיות פחמן דו-חמצני ואיזוטופ רדיואקטיבי. השערתה של סוזן הייתה שמאחר שצמחים זקוקים לפחמן דו חמצני בתהליכי הפוטוסינתזה שלהם, הצמח שקיבל את מנת הגז יעביר אותה דרך מערכת התקשורת התת-קרקעית אל העצים האחרים, שהם כאמור מכוסים ואינם יכולים לספוג את הגז הדרוש להם מהאוויר החופשי. כעבור כמה שעות גילתה סוזן באמצעות מונה גייגר (מכשיר המזהה חומרים רדיואקטיביים) שהאיזוטופ הרדיואקטיבי הגיע לתוך השקיות שכיסו את העצים האחרים.

הגילוי המדהים הזה הוביל למחקר מעמיק שהתחקה אחר האופן שבו העצים "מדברים" זה עם זה. סוזן גילתה שזנים מסוימים קשורים זה לזה ואילו זנים אחרים אינם שותפים ל"שיחה". היא גילתה כי עצים מעבירים זה לזה חומרים מזינים, הורמונים ואפילו מידע על מזיקים ואיומים אחרים, ולמעשה עוזרים זה לזה – למשל כשזן מסוים נמצא בשלכת, זן אחר שמלבלב כרגע דואג לחברו ושולח לו חומרים הדרושים להישרדותו, ומאוחר יותר הם מתחלפים בתפקידים. סוזן מיפתה אזורים מסוימים ביער וגילתה שעצים מסוימים, לרוב הזקנים ביותר, משמשים כצומתי מעבר מידע ו"מנהלים" את התקשורת. העצים האלה, שסוזן מכנה עצי אם (Mother Trees), מנהלים את מעבר התשדורות ודואגים למשל לתעדף העברת חומרי הזנה לעצים הצעירים יותר, משל היו אימהות הדואגות לצאצאיהן. מחקרה גילה שסיכוייהם של עצים צעירים המחוברים ל"עצי אם" לשרוד ולהתפתח במהירות גדולים פי ארבעה מאלה של נבטי עצים שאינם זוכים לסיוע.

אין ספק כי עבודתה של סוזן מערערת את קיומן של פרדיגמות רבות הנוגעות לאופן שבו אנו מתייחסים לצמחים בכלל ולעצים בפרט. מחקרים כמו זה חושפים בפנינו עולם חדש ולא מוכר ועתידים אולי לשנות את הדרך שבה אנו מנהלים יערות ומטפלים בהם ואת האופן שבו אנו נוהגים בידידינו ירוקי הצמרות. ואתם, בפעם הבאה שאתם מבקרים ביער, חדלו לכמה רגעים מעיסוקכם, החרישו והסכיתו. מי יודע, אולי תשמעו את העצים מדברים