בואו נעשה לרגע "זום אאוט" ונביט על כדור הארץ מרחוק. כשמסתכלים על הכוכב שלנו ביחס לכל שאר המקומות ביקום הידועים לנו קשה שלא להתפעל. ככל הידוע לנו בשלב זה, זהו המקום היחידי ביקום בו קיימים חיים ולא רק חיים במובן הפשוט של המילה, אלא חיים תבוניים.
אולם מנקודת מבט ביולוגית גרידא, האנושות, על אף היותה שונה בתכלית מכל שאר בעלי החיים על פני הפלנטה בהיבט התבוני (על כל נגזרותיו החברתיות, הטכנולוגיות והאחרות), היא בסך הכל עוד מין של בעל חיים. אמנם מדובר בבעל חיים שהוא מפותח מספיק כדי להמציא דברים מדהימים כמו טוסטר משולשים ואין עוררין על כך שבני האדם הם היצורים היחידים בטבע שיש להם יחסי אהבה-שנאה עם החותנת שלהם, אבל בסופו של דבר, אין אנו שונים משאר בעלי החיים שמסביבנו. למעשה, בהרבה מובנים הקשורים ליכולות כאלו ואחרות, אנחנו ממש נחותים ליד בעלי חיים אחרים… אנחנו לא יכולים לעוף כמו ציפורים… גם לא לעצור את נשימתנו לפרקי זמן ארוכים כמו לווייתנים, אין לנו עוקץ שמאפשר לנו להתגונן נגד מי שינסה לטרוף אותנו, אנחנו לא רצים מהר, או קופצים למרחקים גדולים ואנחנו אפילו לא מאריכים חיים מי יודע מה ביחס לצבים שיכולים לחיות כפול 4 מאיתנו, או אפילו תולעים מסוימות שחוקרים טוענים שהן יכולות לחיות, ובכן… לנצח…
ובכל זאת, בני האדם לקחו על עצמם את תפקיד הבורא ומזה עידנים אנו שולטים בבעלי החיים שמסביבנו ו"מנהלים" אותם בכל מיני צורות ומובנים. אך נשאלת השאלה, האם כך צריך להיות? האם באמת בהיותנו בסך הכל עוד מין של בעל חיים, זו חובתנו/זכותנו/תפקידנו (מחקו את המיותר) לשלוט בכל שאר בעלי החיים כאן? השאלה הזו הטרידה אפילו חכמי המקרא שהתלבטו בעניין. כבר בתחילתו של ספר בראשית, ממש אחרי שמסתיים סיפור הבריאה, מגיע הציווי: "פרו ורבו, ומִלאו את הארץ וכִבְשֻׁהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל־חיה הרֹמֶשֶׂת על־הארץ" ומרגע זה והלאה מתחיל ה"רומן" שלנו עם בעלי החיים שהמשיך והתפתח עד לימנו אנו. גם אם אתם אנשים מאמינים וגם אם לא, אי אפשר להתכחש לעובדה שיש לנו תפקיד משמעותי בכל הקשור לחייהם של מינים אחרים שאינם בני אנוש. לצד העבודה המצערת שהתפתחותנו המטאורית גבתה וגובה מחיר כבד מבעלי החיים שסביבנו אשר סובלים מהשתלטותנו על עוד ועוד אזורי מחייה שהיו נחלתם, מהזיהום שאנו מפיצים, ומציד שנועד לספק את גחמותינו או אמונותינו, ישנם גורמים שמנסים לתקן את העוולות, לשמור, להגן ולמנוע הכחדה וניצול. מנעד האינטראקציה שלנו עם בעלי החיים רחב מאד. מצד אחד אנחנו (כמו בעלי חיים רבים אחרים), ניזונים מעולם החי, נושא שמעלה שאלות מאד מורכבות. הרי כשאריה טורף אנטילופה, נראה לנו הדבר (גם אם הוא מזעזע אותנו), כחלק מהאופן בו הטבע מתנהל. מצד שני גידול בקר, עופות ושאר בעלי חיים לצורך תעשיית הבשר, מעורר מחלוקות עמוקות בין אלו שאינם מעוניינים לוותר על הבשר בתפריט שלהם, לבין אלו שמסרבים לאכול בשר מטעמי מצפון. ושוב, נשאלת השאלה, האם עלינו להתייחס אל עצמנו כ"עוד מין" שטורף בעלי חיים אחרים, או שאולי בשל תבונתנו, עלינו לאמץ קוד התנהגות אחר… ומה בדבר התערבות שלנו בהגנה על בעלי חיים ופעולות לדילול אוכלוסייה או השבת מינים נכחדים לטבע? בני האדם נוקטים בפעולות רבות ומגוונות כדי לנהל את אוכלוסיות בעלי החיים השוכנים לצדנו. אנו מתווים קווים מנחים המגדירים מתי אוכלוסייה של בעל חיים זה או אחר גדלה בצורה לא נשלטת ואז פועלים כדי לצמצם אותה באמצעים כמו ציד, הרג באמצעות הרעלה ושיטות אחרות, עיקור ואפילו הגדלה מכוונת של טורפים שיצמצמו באופן "טבעי" את המספרים או בדיוק ההפך – הרג מאסיבי של טורפים, על מנת להגן על מין של אוכלי עשב למשל. אך האם זה באמת תפקידנו? האם עלינו להתערב באופן יזום בתהליכים כאלו? האם עלינו להמשיך ולהתערב "לטובתם" של מינים מסוימים ולדלל מינים אחרים או שעלינו פשוט "לתת לטבע לעשות את שלו"?